האם חברה שביצעה עבודות פיתוח בפרויקט בנייה זכאית לפיצוי בדרך של אומדן גם אם לא הוכיחה את העלות המדויקת? השופטת העמיתה יהודית שבח לא פסקה את הכסף לחברה ולא ביטלה את פסק הבוררות כולו, אך הורתה לבורר לבחון מחדש אם נתונים שכבר הוגשו מאפשרים לחשב פיצוי על שלושה רכיבי עבודות פיתוח. חברת הבנייה א. לוי השקעות ובניין ביקשה לבטל חלקים מפסק בוררות ארוך לאחר שנקבע שהצד השני היה אחראי לעבודות אך לא נפסק בגינן פיצוי. המשיבים ביקשו להשאיר את ההכרעה על כנה. בית המשפט מצא שהבורר לא התייחס לראיות מסוימות כאשר דחה את האומדן, והחזיר אליו רק סוגיה זו; הוצאות ההליך נקבעו על 75,000 שקל לחובת המשיבים.
מקור הסכסוך בעסקת קומבינציה משנת 2002 בין חברת הבנייה לבין בעלי קרקע ששימשה בעבר כפרדס. במסגרת העסקה תוכננה בניית 227 יחידות דיור, מהן 82 יועדו לבעלי הקרקע ולרוכשים מטעמם. הבנייה בוצעה והדירות נמסרו, אך מחלוקות על עלויות, פיתוח ושדרוג דירות נמשכו במשך שנים. בשנת 2016 הגיעו הצדדים להסכמה למנות את השופט בדימוס דוד גלדשטיין לבורר. הבוררות כללה 12 ישיבות הוכחות, מאות עמודי טענות וראיות, והסתיימה בדצמבר 2025 בפסק בן 110 עמודים.
חברת הבנייה תבעה במסגרת הבוררות 21,020,051 שקל בתוספת מע״מ בערכי קרן עבור עבודות פיתוח, וכן 5,919,452 שקל בתוספת מע״מ בגין שדרוג יחידות בעלי הקרקע והגדלת שטחן. הבורר קבע שעל בעלי הקרקע הוטלה האחריות החוזית לעבודות פיתוח מסוימות, ושהם לא קיימו אותה. למרות זאת הוא דחה את החיובים שתבעה החברה בגין עבודות עפר, סלילת דרכי גישה והנחת קווי הזנה לתשתיות, בשל חוסר ראיות מספיקות לגובה הנזק. לגבי קירות תומכים נקבע שהחברה עצמה נשאה באחריות להקמתם, ורכיב זה כלל לא היה חלק מן ההחזרה המאוחרת לבורר.
הקושי הראייתי תואר בפסק הבוררות בפירוט. בענף עבודות העפר לא הוצגו מפות מדידה ויומני עבודה שתמכו בחוות דעת המהנדס מטעם חברת הבנייה. לגבי דרכי הגישה חסרו נתונים על היקף הסלילה, על זהות מי שביצע אותה ועל עלויותיה. ברכיב הצנרת וההזנה לחשמל, למים, לביוב ולתקשורת חסרו חשבוניות ונתוני כמויות. הבורר לא ראה בעצם היעדר חוות דעת נגדית מצד בעלי הקרקע סיבה לקבל את החישוב מטעם חברת הבנייה, וציין שאין על נתבעים חובה להוכיח את התביעה עבור הצד האחר.
גם בקשת החברה להעריך את הנזק באומדנה נדחתה בידי הבורר. הוא קבע שאומדן אינו מיועד לפטור בעל דין מהבאת ראיות שאפשר היה להביא באופן סביר, ובייחוד כשמדובר בעבודות הנדסיות שאפשר לתעד בחשבוניות, מדידות ותכניות. בפסק הבוררות נאמר כי ״פסיקת פיצויים על דרך האומדן לא פוטרת את בעל הדין הרלוונטי מהבאת ראיות״. הבורר דחה גם את תביעת השדרוגים, משום שלא הוכחו הסכמה מפורטת לעלותם ולביצועם, וקבע שהסכם הקומבינציה התבסס מלכתחילה על שוויון בשטח היחידות המוקצות לצדדים.
פסק הבוררות לא היה כולו לרעת החברה. במסגרתו נפסקו לה רכיבים אחרים, ובהם תשלומים בגין אגרות והלוואה ופיצוי מוסכם, ולבעלי הקרקע נפסקו סכומים נגדיים מוגדרים. אך החברה טענה שבכל הנוגע לפיתוח נוצר מצב בלתי מתקבל על הדעת: החבות הוטלה על הצד השני, ובכל זאת לא ניתן פיצוי על עבודה שבוצעה לטענתה במקומו. היא ביקשה לבטל חלקים מן הפסק, בעיקר מפני שלדבריה הבורר התעלם מנתונים שהגיעו דווקא מטעם בעלי הקרקע והיו יכולים לשמש בסיס לאומדן סביר של העלויות.
חברת הבנייה הצביעה על הסכם עם רוכשי מגרשים שכלל תמורה של 65,115 שקל עבור פיתוח תשתיות, על עדות בדבר גבייה של 65,000 שקל ליחידה ועל עדויות ועסקה נוספת שנגעו לתשלום של 70,000 שקל ליחידה. עוד הוצגו הסכם שבו הוזכר סכום של 5,000 דולר לפיתוח יחידת דיור, ודיווח למס שבח שבו יוחסו לעבודות הפיתוח 50 דולר למטר רבוע. לשיטתה, לא בהכרח היה צריך לקבל אחד מן הסכומים האלה כפי שהוא, אך היה על הבורר לדון במשקלם בעת בחינת בקשתה החלופית להערכת נזק.
המשיבים השיבו כי הבוררות התנהלה באופן מקיף ותקין וכי הטענות אינן אלא ערעור מוסווה על קביעות עובדתיות וראייתיות, שבית משפט אינו אמור לשמוע במסגרת בקשה לביטול פסק בוררות. הם הדגישו שהבורר הזהיר את החברה מפני חסרים במסמכיה, אפשר לה להגיש ראיות גם בשלבים מתקדמים והתייחס לחלק מהמסמכים שעליהם נסמכה. לדבריהם, גם אם הבורר טעה באופן חישוב הפיצוי, טעות בשיקול דעת אינה כשלעצמה עילה לביטול.
בית המשפט קיבל את ההבחנה העקרונית הזו: בקשה לביטול פסק בוררות אינה ערעור על כל טעות אפשרית. אולם השופטת שבח מצאה קושי ממוקד, לאחר שראתה כי הנתונים על עלויות הפיתוח לא זכו להתייחסות בחלקים שבהם הבורר דחה את השימוש באומדנה. חלק מן המסמכים הוזכרו בפסק הבוררות בהקשרים אחרים, למשל בבירור האחריות החוזית, אך לא בבחינת אפשרות כימות הנזק. השופטת כתבה כי ״מדובר בראיות בעלות פוטנציאל ראייתי לכאורי העשויות להוביל לתוצאה אחרת״. קביעה זו לא הייתה הכרעה שהפיצוי אכן מגיע, אלא שהראיות מחייבות התייחסות לפני דחיית הבקשה החלופית.
השופטת הדגישה שגם ראיה שהוגשה מטעם הנתבע יכולה לשמש להערכת נזקו של התובע. לאחר שהוכנסה לתיק היא חלק מן הראיות בהליך, בלי קשר לשאלה מי הגיש אותה או לאיזו מטרה התכוון. בפסק הדין נכתב: ״ברגע הגשתה הפכה הראיה לראיה בהליך״. הימנעות מבחינת ראיה מהותית כזאת יכולה להקים עילת ביטול לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות, העוסק בהזדמנות נאותה להביא ראיות ולטעון טענות. אין הכוונה לכך שבעל הדין נדרש רק לקבל אפשרות פורמלית להגיש מסמך, אלא גם לכך שהבורר יהיה מודע לראיה מהותית ויבחן אותה באופן ענייני.
למרות הממצא הזה, בית המשפט נמנע מלקבוע שהפיצוי צריך להיפסק או מה יהיה סכומו. השופטת כתבה: ״בית המשפט אינו קובע אם צדק הבורר בהחלטתו לדחות את טענתה החלופית של לוי לאומדנא, או שמא טעה״. הבורר נדרש לבחון את הראיות שהוצגו בפרק המתאים, להחליט אם יש בהן בסיס לאומדן ולהנמק החלטה חדשה. הוא רשאי גם להגיע בדיוק לתוצאה המקורית, אם ינמק מדוע אין די בנתונים. אין לעקוף את ההליך הקודם באמצעות הוספת טענות או ראיות חדשות; במקרה הצורך אפשר רק להמציא שוב מסמכים שכבר הוגשו, ולערוך ישיבת ריענון.
ההחזרה מוגבלת לשלושת רכיבי הפיתוח שבהם הוכרה אחריות בעלי הקרקע, אך לא נפסק פיצוי בגלל כימות הנזק. ההחלטות ביחס לקירות התומכים, להגדלת שטחי הדירות ולשדרוגיהן וכן יתר קביעות פסק הבוררות נותרות על כנן. בית המשפט בחר בהחזרה ממוקדת לפי חוק הבוררות במקום בביטול גורף של פסק שהושקעו בו שנים ומשאבים רבים. המשיבים חויבו ב־75,000 שקל הוצאות ההליך בלי קשר לתוצאה שתיקבע כעת אצל הבורר. לכן אין לומר שהחברה זכתה בפיצוי של עשרות מיליונים: היא זכתה בסיכוי מחודש, תחום ומוגדר, להראות שיש כבר בחומר הבוררות נתונים המספיקים להערכת נזק.

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.