יום לאחר שקיבל את בקשת האישור, השיב עורך דינה של החברה במייל כי החברה אינה לקוחה קבועה שלו וכי אינו מורשה לקבל בשמה כתבי בי דין. בא כוח המבקשים עמד על כך שהמסירה תקפה. החברה לא הגישה בקשה לביטול, ובית המשפט נדרש להכריע אם ההמצאה בוצעה כדין.
ציון, דן, אלי ויוסי מימון הגישו ביום 22 ביוני 2026 לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה לאישור פסק בורר שנתן השופט בדימוס יוסף אלון ביום 5 במאי 2026. המשיבה בהליך היתה עידית ייזום והשקעות בע"מ.
ביום 20 ביולי 2026 ביקשו המבקשים מבית המשפט לתת החלטה בבקשה. לטענתם, המועד להגשת תגובה מטעם החברה חלף, לא התקבלה כל תגובה ולא הוגשה התנגדות לבקשת האישור.
הבקשה נמסרה ביום 24 ביוני 2026 לעורך הדין יוסף אבנרי, שייצג את החברה בבוררות. למחרת כתב אבנרי לעורך הדין אייל ניסן, מבאי כוחם של המבקשים, כי החברה "איננה לקוח קבוע שלי, ואין שום וודאות שהיא תהיה מעוניינת לשכור את שירותי להמשך הדרך". עוד הבהיר כי אינו מורשה לקבל כתבי בי דין והחלטות המיועדים לחברה.
ניסן השיב ביום 26 ביוני 2026 ועמד על כך שהמצאת הבקשה לאבנרי נעשתה כדין. למרות המחלוקת, אבנרי לא הגיש לבית המשפט הודעה או בקשה בעניין, לא הציג ייפוי כוח או אסמכתה המעידים שאינו מייצג את החברה בהליך האישור או שייצוגו הוגבל לבוררות בלבד, ולא השיב למכתבו של ניסן.
הרשם יחזקאל אליהו קבע כי בקשה לאישור פסק בוררות אינה הליך חדש ומנותק, אלא המשך ישיר וטבעי של הליך הבוררות. ללא אישור בית המשפט לא תהיה לפסק הבורר נפקות מעשית, ולכן מעצם הייצוג בבוררות טבועה בדרך כלל הסמכה של עורך הדין לקבל עבור לקוחו את כתבי בי הדין בבקשת האישור.
לפי פסק הדין, המבחן המרכזי הוא אינטנסיביות הקשר ושיתוף הפעולה בין עורך הדין לבעל הדין. בית המשפט נדרש לבחון אם דרגת הקשר יוצרת הסתברות גבוהה לכך שעורך הדין יעביר ללקוח את דבר הגשת ההליך. גם הזמן שחלף מאז הייצוג הוא שיקול בבחינה.
הרשם ציין כי לקוח רשאי להגביל את ייפוי הכוח של עורך דינו, כך שלא יהיה מוסמך לקבל עבורו מסמכים בהליכי המשך. עם זאת, הנטל להוכיח שההרשאה הוגבלה או בוטלה מוטל על עורך הדין או הלקוח הטוענים לכך, ועליהם להציג את ייפוי הכוח המגביל.
במקרה זה חלף כחודש וחצי בלבד בין מתן פסק הבורר להגשת בקשת האישור. עוד נמצא כי לאחר מתן הפסק העביר אבנרי לחברה תצהיר על ביטול העסקה שהיתה מושא פסק הבוררות. הרשם קבע כי טענתו של אבנרי שלפיה החברה אינה לקוחה קבועה שלו ואין ודאות שתשכור את שירותיו בהמשך אינה משנה את התוצאה.
גם יעקב פרידמן, מנהל החברה, היה מכותב לכל חליפת המיילים בין הצדדים. הוא לא העלה טענה בעניין הייצוג, לא הגיש בשם החברה בקשה או הודעה ולא ביקש לבטל את פסק הבורר.
על יסוד הנסיבות האלה קבע הרשם כי מסירת בקשת האישור לאבנרי היתה המצאה כדין, בהתאם לתקנה 163(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. מאחר שלא הוגשה בקשה לביטול פסק הבורר והמועד להגשתה חלף, הוא נעתר לבקשה והעניק לפסק הבורר תוקף של פסק דין.
לא נפסקו הוצאות נגד החברה. הרשם הסביר כי ההליך פטור מתשלום אגרה וכי המבקשים נדרשו להגיש את בקשת האישור, משום שללא האישור לא היתה לפסק הבורר נפקות מעשית.
בא כוח המבקשים נדרש להמציא את פסק הדין בדואר רשום ובאישור מסירה לאבנרי ולחברה. המזכירות נדרשה לסגור את התיק. פסק הדין ניתן ביום 2 באוגוסט 2026 בהיעדר הצדדים.
כתבה | בוררות וגישור
המחוזי אישר את פסק הבורר למרות טענת עורך הדין שאינו מוסמך לקבל את הבקשה
בקשת האישור נמסרה לעורך הדין שייצג את החברה בבוררות, אך הוא טען שאינו מורשה לקבל כתבי בי דין בשמה. הרשם יחזקאל אליהו קבע שההמצאה תקפה, ובהיעדר בקשת ביטול העניק לפסק הבורר תוקף של פסק דין.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.