בית משפט השלום בנוף הגליל-נצרת קיבל בחלקה תביעה שהגישה עורכת דין נגד לקוחה לשעבר לתשלום שכר טרחה, אך דחה את דרישתה לקבל את מלוא הסכום שנקבע בהסכם. השופטת מיכל ברלינר לוי קבעה כי סעיף בהסכם, שלפיו עורכת הדין זכאית למלוא שכר הטרחה גם במקרה של פשרה או הפסקת הייצוג, הוא סעיף גורף שאינו עולה בקנה אחד עם הפסיקה ועם זכות הלקוח להפסיק את הייצוג. במקום מלוא השכר החוזי נקבע לעורכת הדין שכר ראוי של 35 אלף שקל כולל מע"מ.
עורכי הדין שלנו
עורכת הדין תבעה מהלקוחה 109,779 שקל. הסכום כלל את יתרת שכר הטרחה שלטענתה הגיעה לה לפי הסכם שנחתם בין השתיים, וכן 25 אלף שקל בגין עבודות נוספות. מנגד, הלקוחה הגישה תביעה שכנגד ובה ביקשה לבטל את הסכם שכר הטרחה ולהשיב לה 30 אלף שקל שלטענתה שילמה. בסופו של ההליך קבע בית המשפט כי הלקוחה כבר שילמה 17,968 שקל, ולכן עליה לשלם לעורכת הדין יתרת שכר ראוי של 17,032 שקל. התביעה שכנגד נדחתה.
המחלוקת נולדה לאחר שהלקוחה שכרה את שירותיה של עורכת הדין בספטמבר 2022 לטיפול בשורה של הליכים הנוגעים לסכסוך עם בעלה. בהסכם נקבע שכר של 100 אלף שקל בצירוף מע"מ עבור ייצוג בתביעת מזונות, חלוקת זמני שהות, תביעה רכושית ותביעת גירושין. עורכת הדין טענה כי החלה מיד בעבודה אינטנסיבית, לרבות הליכים דחופים, בקשות לצווי הגנה ופעולות משפטיות נוספות.
לפי גרסת עורכת הדין, היא "פעלה ללא דופי למען הנתבעת והניבה תוצאות מיטביות עבורה", השקיעה שעות עבודה רבות וליוותה את הלקוחה באופן צמוד. במסגרת ההליך היא אף טענה כי הלקוחה "הפרה את הסכם שכר הטרחה ברגל גסה ובכפיות טובה", וכי לאחר העבודה שנעשתה היא זכאית לשכר שעליו סוכם. הלקוחה מצדה טענה כי התביעה "מופרזת, מוגזמת, קנטרנית, טורדנית, מופרכת ונעדרת בסיס". לדבריה, ההתקשרות הופסקה בשלב מוקדם לאחר שהגיעה לשלום בית עם בעלה, ורוב השירותים שבעבורם נקבע השכר כלל לא ניתנו. היא הוסיפה כי לא הבינה את משמעות הסעיף שחייב אותה, לטענת עורכת הדין, במלוא השכר גם במקרה של הפסקת הייצוג, וטענה להטעיה, לחץ, עושק וכפייה בעת החתימה על ההסכם.
בנקודה זו דווקא קיבל בית המשפט חלקים מרכזיים מגרסת עורכת הדין. השופטת קבעה כי עדותה בדבר נסיבות כריתת ההסכם הייתה מהימנה, וכי מהעדויות עלה שהלקוחה קיבלה הסברים, הגיעה לפגישות עם בני משפחתה ואף התייעצה לפני החתימה. טענות הלקוחה שלפיהן ההסכם נחתם בשל ניצול, הטעיה, טעות, לחץ, עושק, כפייה או מצגי שווא הוגדרו בפסק הדין כטענות שהופרכו. בית המשפט גם ציין כי הלקוחה עצמה אישרה בעדותה שקיבלה מעורכת הדין שירות טוב. לצד זאת, השופטת מצאה קושי באופן שבו הפסיקה הלקוחה את ההתקשרות ובהימנעותה מלהשיב לפניות עורכת הדין. למרות זאת נקבע כי עצם הסיבה להפסקת הייצוג הייתה הוגנת: בני הזוג הגיעו לשלום בית, ולכן הצורך בהמשך ההליכים התייתר. בית המשפט קבע כי הפסקת ההתקשרות לא נבעה מחוסר תום לב מצד הלקוחה.
הביקורת המרכזית בפסק הדין נגעה לדרישה לקבל את מלוא שכר הטרחה חרף השלב המוקדם שבו הופסק הטיפול. השופטת ציינה כי אף שעורכת הדין ביצעה מספר פעולות דחופות, "חלק ניכר מן השירותים, מושא ההסכם, לא בוצע". מעדות עורכת הדין עלה כי חלק מההליכים הוכנו אך לא הוגשו לבית המשפט, ובהם תביעה למזונות זמניים ובקשה לעיקול נכסים, וכי ביחס לחלק משמעותי נוסף של ההליכים ההכנה טרם החלה. על רקע זה בחן בית המשפט את הסעיף בהסכם שלפיו עורכת הדין תהיה זכאית למלוא שכר הטרחה גם אם הלקוח יתפשר או יפסיק את הייצוג. השופטת קבעה כי "מדובר בסעיף גורף אשר אינו עולה בקנה אחד עם הפסיקה ועם זכותו של לקוח להפסיק את הייצוג בכל עת". בפסק הדין הודגש כי כאשר הפסקת ההתקשרות עם עורך דין נעשית מסיבה הוגנת ובתום לב, הכלל הוא שלא לחייב את הלקוח בפיצויי ציפייה, אלא בשכר ראוי עבור העבודה שכבר בוצעה.
השופטת הסתמכה בין היתר על הפסיקה בעניין ביניש עדיאל, בעניין קורפו ובעניין עו"ד ענת לוי, שעסקה בזכותו של לקוח להחליט אם להמשיך להיזקק לשירותיו של עורך דין ובמגבלות שניתן לקבוע בהסכם על הפסקת הייצוג. בית המשפט ציין גם את הכלל שלפיו כאשר עורך הדין הוא שמנסח את הסכם ההתקשרות, מחלוקת פרשנית עשויה להיות מושפעת מהכלל של פירוש חוזה נגד מנסחו.
בקביעת השכר הראוי התחשב בית המשפט בפעולות שעורכת הדין ביצעה בפועל, בהליכים שנכללו בהסכם, בכך שחלק מהמסמכים הוכנו אך לא הוגשו ובכך שחלק מהטיפול כלל לא החל. כן נשקלה עדותה של עורכת הדין כי הציעה ללקוחה חלופה של ייצוג בהליך צו ההגנה בלבד בעלות של כעשרת אלפים שקל, וכן התעריפים המופיעים בכללי לשכת עורכי הדין בעניין התעריף המינימלי המומלץ. על יסוד אלה הועמד השכר הראוי על 35 אלף שקל כולל מע"מ. דרישת עורכת הדין לתשלום נוסף של 25 אלף שקל בגין עבודות נוספות נדחתה. בית המשפט קבע כי הדרישה "לא הוכחה", והוסיף כי מעדות עורכת הדין עצמה עלה שהסכם שכר הטרחה היה הסכם גלובלי. גם גרסת הלקוחה בעניין הסכומים שכבר שולמו לא התקבלה. היא טענה ששילמה כ-35 אלף שקל, אך בית המשפט קבע שלא הונחה לכך תשתית ראייתית מספקת. לאחר בחינת הקבלות, העדויות ומכתב שנשלח מטעמה נקבע כי שילמה 17,968 שקל בלבד.
בסיכומו של דבר חויבה הלקוחה לשלם לעורכת הדין 17,032 שקל כיתרת השכר הראוי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כפי שנקבע בפסק הדין. בנוסף נפסקו לטובת עורכת הדין הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 10,000 שקל. התביעה העיקרית התקבלה אפוא באופן חלקי בלבד, והתביעה שכנגד נדחתה.
תיק ת"א 45096-01-23.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.