בית משפט השלום בתל אביב-יפו קיבל בחלקה תביעת לשון הרע שהגישו שני בעלי תפקידים ובעלי מניות בחברת דורו נגד מי שכיהן כיו"ר דירקטוריון החברה מטעם תנובה. השופטת נורית טביב מזרחי קבעה כי הודעת דוא"ל ששלח היו"ר לגורמים בחברה ובתנובה כללה לשון הרע וכי לא עומדות לו ההגנות שטען להן. עם זאת, לנוכח ההקשר של סכסוך בעלי מניות חריף וריבוי התבטאויות קשות בין הצדדים, הועמד הפיצוי על 10,000 שקל לכל תובע, ובנוסף 10,000 שקל הוצאות ושכר טרחת עורך דין.
עורכי הדין שלנו
התביעה הוגשה על סך 200 אלף שקל, 100 אלף שקל לכל אחד מהתובעים, לפי חוק איסור לשון הרע. בתקופה הרלוונטית אחד התובעים כיהן כמנכ"ל דורו והשני כמנהל היבוא. השניים החזיקו יחד ב-49% ממניות החברה, בעוד תנובה החזיקה ב-51%. ברקע עמד סכסוך בעלי מניות בעקבות מימוש אופציית מכר, שלפיה אמורה הייתה תנובה לרכוש את יתרת מניותיהם, וכן הליכים משפטיים נוספים בין המעורבים.
בית המשפט הבהיר כי ההליכים האחרים המתנהלים בין הצדדים ובינם לבין תנובה אינם מכריעים את תביעת לשון הרע הנוכחית. כל פרסום נדרש להיבחן לגופו ובנסיבות שבהן נעשה. עם זאת, אותם הליכים והעימותים בין בעלי המניות שימשו כרקע להבנת מערכת היחסים והאקלים בחברה, ובית המשפט הביא אותם בחשבון בהערכת חומרת הפרסום ובהמשך בקביעת הפיצוי.
מוקד התביעה היה דוא"ל שנשלח ב-9 בינואר 2024, יום לאחר שרואה החשבון המבקר הודיע לדירקטוריון שסמנכ"ל הכספים החדש אינו עובד עוד בחברה. בהודעה יוחס לתובעים כי הם "מבריחים אנשים עתירי ניסיון וידע" וכי הם "מהלכים אימים על רואה החשבון של החברה". עוד נטען בהודעה כי הם פועלים כך כדי להשפיע על חיובים שיופיעו בדוחות הכספיים.
התובעים טענו שהפרסום שקרי, כוחני ופוגע במעמדם המקצועי, וכי לא הם שגרמו לעזיבת סמנכ"ל הכספים. הנתבע טען מנגד כי התביעה היא חלק ממאבק רחב וחסר הצדקה, וכי דבריו משקפים אמת ומוגנים לפי החוק. הוא טען בין היתר שפעל מכוח חובותיו כיו"ר דירקטוריון, שהפרסום נעשה בתום לב ובמסגרת יחסי העבודה, ושקיימת גם הגנת אמת בפרסום.
בית המשפט קבע תחילה כי ההודעה אכן מהווה לשון הרע. השופטת קיבלה את טענת הנתבע שהביטוי "מהלכים אימים" אינו בהכרח מייחס אלימות או עבריינות, אך קבעה שהמסר הכולל מציג את התובעים כמי שיוצרים אווירה שמבריחה בעלי תפקידים ופועלים ממניעים כלכליים אישיים. בנסיבות שבהן ההודעה נשלחה על ידי יו"ר הדירקטוריון לבעלי תפקידים מרכזיים בחברה ובתנובה, היה בה כדי לפגוע באופן שבו נתפס תפקודם המקצועי.
לצד זאת, נקבע כי חומרת הפרסום נמצאת ברף נמוך יחסית. השופטת נתנה משקל לאקלים העכור בחברה, למחלוקות המתמשכות ולכך שבמסגרת הסכסוך הוחלפו בין הצדדים התבטאויות חריפות. היא דחתה את הטענה שמדובר ב"מעשה של מה בכך", אך קבעה שההקשר הרחב מפחית מחומרת הפגיעה ומהפיצוי הראוי.
הגנת החובה על פי דין נדחתה. הנתבע טען שסעיפי חוק החברות חייבו אותו, כיו"ר הדירקטוריון, לדווח ללא דיחוי על פגיעה בניהול התקין של החברה. בית המשפט קיבל כי עזיבת סמנכ"ל הכספים היא עניין שהיה עליו לעדכן לגביו, אך קבע שאין בכך חובה קונקרטית לייחס לתובעים את האחריות לעזיבה. ההודעה נשלחה מיד לאחר שנודע על ההתפטרות, לפני בירור של נסיבותיה, והנתבע לא הסתפק בדיווח על עצם האירוע אלא הציג את האשמותיו כעובדות.
מאותו טעם נדחתה גם הגנת תום הלב. לפי פסק הדין, מפרסם שמעלה טענות עובדתיות העלולות לפגוע בשם טוב צריך לנקוט אמצעים סבירים כדי לבדוק את אמיתותן. במקרה הזה נקבע שהיו"ר לא ביצע בדיקה מספקת לפני שהפנה אצבע מאשימה. גם ההגנה של הבעת דעה במסגרת יחסי עבודה נדחתה, משום שבית המשפט התרשם שהדוא"ל נוסח כמצג עובדתי ולא כהבעת עמדה אישית בלבד.
הדיון המרכזי התמקד בהגנת אמת בפרסום. הנתבע ניסה להוכיח שהתובעים אכן גרמו לעזיבת סמנכ"ל הכספים וכי הפעילו לחץ פסול על רואה החשבון המבקר. אולם סמנכ"ל הכספים לשעבר, שהיה העד החיצוני היחיד שהעיד בהליך, מסר כי לא עזב בגלל התובעים ולא חש מאוים מהם. הוא תיאר את הסיבה לעזיבה כאווירה לא נעימה בין מנהלים בכירים ובעלי המניות. בית המשפט קבע כי עדותו אינה תומכת בטענה שהתובעים הבריחו אותו מהחברה.
בית המשפט מצא את עדותו של סמנכ"ל הכספים לשעבר אמינה, ניטרלית ואובייקטיבית. גם הודעת דוא"ל שכתב בזמן אמת לאחר פגישה עם אחד התובעים, שבה תיאר את הפגישה כחיובית, תמכה במסקנה שלא עזב מפני שהשניים הבריחו אותו. בחקירה החוזרת, כשנשאל ישירות אם התובעים הם שגרמו לו לעזוב, השיב בשלילה.
ביחס לטענה שהתובעים "הילכו אימים" על רואה החשבון המבקר, מצא בית המשפט שהם אכן הפעילו לחץ ושלחו מכתבי התראה חריפים על רקע חשד להתנהלות מקצועית בעייתית במסגרת סכסוך בעלי המניות. אולם נקבע שהמכתבים לא חרגו מהיחסים המקצועיים בנסיבות אותו סכסוך, שנענו בתשובות ענייניות ולא הוכח שהם הטילו אימה. השופטת גם נתנה משקל לכך שהנתבע לא הביא אף עד מטעמו שיתמוך בגרסתו.
בסיכומו של נושא האמת בפרסום קבעה השופטת שקיים "יסוד של אמת" בכך שגם לתובעים היה חלק ביצירת אווירה שהקשתה על תפקוד החברה, אך הפרסום לא הציג את "האמת השלמה". לפי פסק הדין, שני הצדדים תרמו לאווירה העכורה, ובעלי תפקידים שנקלעו למחלוקת מצאו עצמם בין הצדדים. לכן הפניית האחריות לתובעים בלבד לא עמדה בתנאי הגנת אמת בפרסום.
בקביעת הפיצוי שקל בית המשפט את חומרת הפרסום הנמוכה יחסית, מערכת היחסים העכורה, ההליכים המשפטיים הרבים וההתבטאויות שהוחלפו במסגרת המאבק העסקי. התובעים ביקשו 100 אלף שקל כל אחד, אך בית המשפט פסק לכל אחד מהם 10,000 שקל בלבד. בנוסף חויב הנתבע לשלם לשניהם יחד 10,000 שקל בגין הוצאות ההליך ושכר טרחת עורך דין.
ת"א 35444-01-24
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.