הורה בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע לרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים להשיב לסיירת הירוקה פקח ותיק שפוטר לאחר שסירב לעבור לתפקיד חלופי. ההחלטה ניתנה בידי השופטת יעל אנגלברג שהם, בהשתתפות נציג הציבור מטעם העובדים יוסף דיין ונציג הציבור מטעם המעסיקים חיים גולן גוטין. בית הדין קבע כי לרשות היה בסיס ממשי לטענות בדבר קשיים ממושכים ביחסי האנוש של הפקח, שהגיעו לשיאם כאשר פירק פינת הנצחה למנהל מרחב לשעבר שנחטף ונרצח באירועי 7 באוקטובר. עם זאת, הניוד והפיטורים בוצעו בתקופה שבה הפקח היה מוגן בשל שירות המילואים, בלי שהרשות פנתה לוועדת התעסוקה וקיבלה את ההיתר הנדרש. מאחר שמדובר בהחלטה בבקשה לסעד זמני, בית הדין הבהיר כי הקביעות בשלב זה הן לכאוריות ואינן מכריעות סופית בתביעה העיקרית.
עורכי הדין שלנו
הפקח מועסק ברשות מאז 2001 ונחשב לעובד מקצועי ומוערך. לצד עבודתו הוא משרת במילואים כקצין איתור נעדרים, ולפי המסמכים שהגיש ביצע יותר מ-600 ימי מילואים מאז 7 באוקטובר. ב-17 באפריל 2025 הוא פירק במשרדי הסיירת פינת הנצחה שהוקמה לזכר מנהל מרחב דרום לשעבר ברשות. לטענתו, הוא רק הכניס למגירה תמונה, נר ואלבום שהונחו על שידה, אך המעשה עורר סערה בקרב עובדי הרשות. בשיחה עם מנהל הסיירת הוא לא ראה תחילה פסול בהחלטתו ולא הכיר בעוצמת הפגיעה בחבריו לעבודה. רק בפגישה מאוחרת יותר עם מנכ"לית הרשות הביע צער והתנצל. ב-27 באפריל 2025 הוא זומן לשימוע ונדרש שלא להתייצב לעבודה עד לקבלת החלטה. בשל שירות המילואים הממושך נדחה השימוע בכשמונה חודשים ונערך בינואר 2026, בנוכחות נציג ועד העובדים.
לאחר השימוע הודיעה הרשות לפקח כי לא תאפשר את המשך עבודתו בסיירת הירוקה, אך תנסה למצוא לו תפקיד חלופי. בהמשך הוצע לו תפקיד של פקח ביחידת דוד בצוות דרום. הפקח סירב להצעה וטען כי התפקיד אינו מתאים לכישוריו וכי מקום העבודה מרוחק כ-150 עד 166 קילומטרים מביתו, מרחק שמשמעותו נסיעה של כשעה וחצי עד שעתיים. הרשות השיבה כי זמן הנסיעה נחשב לשעות עבודה, וכי התפקיד תואם את מעמדו ואת תנאי העסקתו. היא הוסיפה שתפקידים ניהוליים, שבהם ביקש להשתלב, אינם מתאימים לו בשל הקשיים הבין אישיים שיוחסו לו. הפקח טען מנגד כי הרחקתו הממושכת הייתה למעשה השעיה שלא כדין, אף ששכרו שולם במלואו, וכי לא ננקט נגדו הליך משמעתי במשך שנות עבודתו. לאחר שסירב לתפקיד החלופי הסתיימה עבודתו ברשות, והוא עתר לביטול ההחלטה ולהשבתו לסיירת.
בית הדין מצא תשתית לכאורית משמעותית לטענות הרשות. במשובים שנערכו לפקח משנת 2003 ואילך הופיעו שוב ושוב הערות על התבטאויות בפומבי, קושי בעבודת צוות, חוסר סובלנות, יחס תוקפני או ביקורתי וצורך בשיפור היחסים עם עובדים וגורמי חוץ. לצד זאת הודגש כי תפקודו המקצועי היה איכותי וכי לא הייתה מחלוקת על כישוריו. בית הדין קבע שהקשיים הבין אישיים עברו כחוט השני לאורך השנים, וכי פירוק פינת ההנצחה היה האירוע שהציף את מכלול הבעיות והביא את הרשות להחליט שאינו יכול להמשיך בסיירת. עוד נקבע כי מצבו הנפשי של הפקח ראוי לרגישות ולהבנה, אך אינו יכול להצדיק התנהגות פוגענית או סביבת עבודה עוינת. לפיכך נדחתה, בשלב זה, הטענה שההחלטה התקבלה בשל עצם שירותו במילואים. בית הדין התרשם שהקשיים קדמו למלחמה ושלהליך הפיטורים הייתה עילה נפרדת שאינה קשורה להיעדרותו לצורך השירות.
למרות הממצאים האלה, הפגם המשפטי בהליך הכריע את הבקשה. בית הדין הבחין בין האיסור המוחלט לפטר עובד בגלל שירות המילואים, שלא נמצא רלוונטי במקרה זה, לבין האיסור לבצע פיטורים בתקופה המוגנת בלי היתר מוועדת התעסוקה. סעיף 41א לחוק החיילים המשוחררים מחייב קבלת היתר לפיטורים בתקופת השירות וב-30 הימים שלאחר שירות מילואים שנמשך יותר מיומיים. צו ההרחבה למשרתי מילואים האריך את ההגנה הרלוונטית וקבע בסעיף 8.1 כי בתקופה זו אסור גם לפגוע בתנאי העבודה, לרבות באמצעות ניוד לתפקיד אחר. בית הדין קבע כי הן הניסיון להעביר את הפקח לתפקיד חלופי והן הפיטורים בעקבות סירובו נעשו בתקופה המוגנת. מאחר שהרשות לא פנתה לוועדת התעסוקה, הפיטורים בטלים ועליה להשיבו לסיירת. עם זאת, הרשות רשאית לנקוט בעתיד בהליכים המותרים בדין, לאחר התקופה המוגנת או בכפוף לקבלת היתר.
מספר התיק: סע"ש 23350-02-26.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.