בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב סילק על הסף תביעה של שני עובדים נגד ד.א אביקו רק בשרים על האש בע"מ, החברה שהוקמה לאחר מכירת המסעדה שבה עבדו. השופטת עינת לסרי ונציגות הציבור שרה רומנקביץ ורחל זיתוני קבעו כי בין העובדים לחברה החדשה לא התקיימו יחסי עבודה, שהחברה אינה חליפתו של המעסיק הקודם, ושגם תיקון התביעה באמצעות הוספת טענות להרמת מסך, מרמה והברחת נכסים לא יאפשר להעניק להם את הסעד שביקשו. כל אחד משני העובדים חויב בהוצאות החברה בסך 2,500 שקל.
צריכים עו"ד?
העובדים הועסקו במסעדה בתקופה שבה היא הייתה בבעלות הנתבע הראשון, שפעל כעוסק מורשה. אחד מהם עבד מיולי 2017 עד יולי 2023, והאחר מנובמבר 2017 עד מאי 2023. בנובמבר 2023 נרכשו המסעדה והמוניטין שלה בידי רוכש חדש, ובדצמבר אותה שנה התאגדה החברה שהגישה את הבקשה לסילוק התביעה. בעל המניות היחיד בחברה הוא הרוכש החדש.
נגד המעסיק הקודם ניתן בנובמבר 2024 פסק דין בהיעדר הגנה. המחלוקת שנשארה הייתה אם העובדים יכולים להמשיך את תביעתם גם נגד החברה החדשה. החברה ביקשה לסלק את התביעה נגדה על הסף, עוד לפני בירור מלא של הטענות העובדתיות בדבר מכירת המסעדה והקשר בין המעסיק הקודם לרוכש.
החברה טענה שהיא התאגדה חודשים לאחר שהסתיימו יחסי העבודה, ושאין למעסיק הקודם כל קשר אליה כבעל מניות, מנהל או בעל שליטה. לדבריה, בעל המניות שלה רכש את המסעדה מכספו ובסיוע הלוואות מבני משפחתו. החברה הגדירה את התביעה "מופרכת ושקרית" וטענה שלא ברור על איזו עילה משפטית מבקשים העובדים לחייב אותה, מאחר שהרמת מסך נועדה במקרים מתאימים לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, ואילו המעסיק הקודם אינו בעל מניות בחברה.
העובדים טענו מנגד כי המסעדה נותרה למעשה בבעלות המעסיק הקודם. לדבריהם, הם סיימו את עבודתם לאחר שלא קיבלו שכר במשך יותר משלושה חודשים, והחברה התאגדה זמן קצר לאחר מכירת העסק לאחיו של עובד זוטר במסעדה. לטענתם, "הסכם המכר הוא פיקטיבי ומלאכותי" ונועד לסייע למעסיק הקודם להבריח את הונו ורכושו ולהתחמק מתשלום חובותיו לנושים, ובהם העובדים.
לאחר שעיינו בדוח השנתי המבוקר של החברה טענו העובדים כי אין בו זכר להלוואות חיצוניות, בניגוד לגרסת החברה שלפיה הרכישה מומנה בסיוע משפחת בעל המניות. הם ביקשו לתקן את כתב התביעה ולהוסיף עילות של הרמת מסך, מרמה והברחת נכסים. עוד טענו כי לבית הדין סמכות לדון בחברה כחליפתו של המעסיק הקודם לפי סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה.
בית הדין הזכיר כי מדיניות בתי הדין לעבודה היא לברר תביעות לגופן, וכי סילוק על הסף הוא סעד חריג הניתן רק כאשר ברור שגם אם התביעה תתברר עד תום היא תידחה. עם זאת הודגש שאין לדחות אוטומטית כל בקשה לסילוק, וכי יש לבדוק את המקרה ואת העילות הנטענות. תקנה 45 לתקנות בית הדין לעבודה מאפשרת לדחות תביעה מחמת מעשה בית דין, חוסר סמכות או נימוק אחר המצדיק דחייה מלכתחילה.
סמכותו של בית הדין לפי סעיף 24 לחוק מבוססת על שני מבחנים מצטברים: הצדדים צריכים להיות עובד ומעסיק, או חליפיהם, ועילת התביעה צריכה לנבוע מיחסי עבודה. במקרה זה לא הייתה מחלוקת שהחברה החדשה מעולם לא העסיקה את התובעים. בית הדין גם לא קיבל את הטענה שיש לראות בה חליפת המעסיק הקודם, משום שכבר ניתן נגדו פסק דין וההליך נגד החברה התבקש בנוסף להליך נגדו, ולא במקומו.
בית הדין בחן גם אם תיקון כתב התביעה יוכל לשנות את התוצאה. סעיף 6 לחוק החברות מאפשר במקרים חריגים לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, כאשר נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת כדי להונות אדם, לקפח נושה או לפגוע בתכלית החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר. אלא שהעובדים לא הבהירו נגד מי הם מבקשים להרים את המסך, כאשר בעל המניות היחיד בחברה הוא הרוכש החדש.
אם הכוונה הייתה להרים את המסך בין החברה לרוכש, נקבע שאין לעובדים טענה הנובעת מהעסקתם כלפיו, שכן הוא מעולם לא היה מעסיקם. בית הדין ציין כי הרמת מסך מחייבת תשתית עובדתית רחבה ומקיפה בדבר עירוב נכסים, תרמית או הברחת נכסים. בתביעה לא נטען שבעל המניות החדש מבריח את נכסיו או מתחמק מחובות שלו או של החברה לנושיה.
העובדים לא עבדו בחברה אפילו יום אחד, וסיימו את העסקתם אצל המעסיק הקודם כחמישה חודשים לפני שהחברה התאגדה. לכן נקבע שגם סעיף 30 לחוק הגנת השכר, העוסק במצבים של חילופי מעסיקים, אינו יכול לסייע להם, מאחר שלא נוצרה זיקה בינם לבין החברה או בעל מניותיה.
בית הדין התייחס גם לאפשרות שהעובדים יוכיחו כי המעסיק הקודם הוא "הרוח החיה" מאחורי החברה ובעל המניות האמיתי שלה. נקבע שגם בתרחיש זה כבר קיים נגדו פסק דין, ולא יינתן באותו הליך פסק דין נוסף נגד אותו נתבע באמצעות מסלול של הרמת מסך. ההכרעה אינה קובעת אם הסכם המכר היה אמיתי או פיקטיבי, ואינה מאשרת את גרסת אחד הצדדים בעניין זה. היא קובעת תוצאה דיונית: אפילו יוכחו מלוא טענות כתב התביעה, לא יהיה אפשר להעניק לעובדים את הסעד שביקשו מן החברה.
על יסוד מסקנה זו קבע בית הדין שמתקיים החריג המצדיק סילוק על הסף ודחה את התביעה נגד החברה. פסק הדין אינו מבטל את פסק הדין שכבר ניתן נגד המעסיק הקודם ואינו מכריע בחובו לגופו, אלא מסיים את ההליך כלפי החברה החדשה בלבד. כל עובד חויב לשלם 2,500 שקל הוצאות. מספרי התיקים: סע"ש 5380-04-24 וסע"ש 5388-04-24.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.