בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קבע כי עורכת דין שכירה שעבדה במשרד עורכי דין פוטרה ולא התפטרה, וחייב את המשרד לשלם לה 43,960 שקל בגין שורה של זכויות הנובעות מתקופת עבודתה ומסיומה, וכן 8,500 שקל הוצאות. לצד זאת נדחתה תביעתה לתשלום בונוס נוסף בגין תיק שבו טיפלה, לאחר שבית הדין קבע כי לא השתכלל בין הצדדים הסכם מחייב לתשלום הבונוס. פסק הדין ניתן בידי השופטת מירב קליימן ונציגות הציבור.
התובעת עבדה כעורכת דין שכירה במשרד הנתבע החל מ-2 בינואר 2017. במוקד המחלוקת עמדה השאלה כיצד הסתיימו יחסי העבודה במהלך 2023. התובעת טענה כי המשיכה לעבוד עד אפריל אותה שנה וכי הנתבע פיטר אותה. הנתבעים טענו מנגד כי היא לא עבדה בפועל בחודשים הראשונים של 2023, כי הכספים ששולמו לה באותם חודשים היו למעשה בונוס ולא שכר, וכי היא התפטרה בהתנהגותה לאחר שלא קיבלה הסכם העסקה חדש בתנאים שרצתה.
לתכתובות בין הצדדים ניתן בפסק הדין משקל מרכזי. ב-17 באפריל 2023 כתב הנתבע לתובעת: "אני מאחל לך הצלחה בדרכך החדשה". התובעת השיבה: "בכל מקרה מכבדת את החלטתך. אני לא חושבת שיש צורך בשימוע. אתייחס להודעתך זו כהודעה מוקדמת לפיטורים. מצפה לקבל את זכויותיי בהתאם לחוק." בית הדין קבע כי התכתבות זו, יחד עם הודעות דוא"ל ווואטסאפ נוספות וההתנהלות שלאחריה, תומכת יותר בגרסת התובעת שלפיה פוטרה.
הנתבעים טענו כי כבר קודם לכן התובעת חדלה למעשה לעבוד, לא טיפלה בתיקים שהיו באחריותה ואף פתחה פעילות מתחרה. לפי גרסתם, ההזמנה לשימוע נועדה לברר פרסומים שלפיהם פתחה משרד עצמאי ולא הייתה הודעת פיטורים. הם אף טענו כי התשלומים ששולמו לה בחודשים פברואר עד אפריל היו "בונוס" שניתן כדי לשמר אותה. אלא שבית הדין מצא קשיים משמעותיים בגרסה זו. פרט לדוח נוכחות של ינואר 2023, לא הוגשו דוחות נוכחות לחודשים האחרים, לא הוצגו התכתבויות בזמן אמת שבהן העיר הנתבע לתובעת שאינה עובדת, ותלושי השכר נראו כתלושים רגילים וכללו גם הפקדות לפנסיה ולפיצויים.
בית הדין ציין כי הנתבע אף לא זימן לעדות את מנהלת החשבונות שלטענתו טעתה בהפקת התלושים. עוד נקבע כי ההתכתבויות מלמדות שהנתבע לא הבהיר לתובעת בזמן אמת כי אינו מתכוון לפטרה, גם לאחר שהיא כתבה במפורש שהיא רואה בזימון לשימוע הודעה מוקדמת לפיטורים. לאחר מכן המשיכה התובעת לפנות אליו בנוגע להסכם עבודה חדש ולהעביר הערות, ובהמשך ביקשה מכתב פיטורים ותשלום זכויות. בית הדין קבע כי הנתבע לא הוכיח שהשיב לפניות הללו באופן שתומך בגרסתו.
בפסק הדין הודגש כי לצורך ההכרעה בשאלה אם מדובר בפיטורים או בהתפטרות יש לבחון את מכלול הנסיבות ואת קיומו של ביטוי ברור לכוונה לסיים את יחסי העבודה. על יסוד העדויות והמסמכים קבע בית הדין כי גרסת התובעת "מסתברת יותר" וכי הודעת הנתבע המאחלת לה הצלחה בדרכה החדשה, בצירוף שתיקתו לאחר שהבהירה שהיא רואה עצמה מפוטרת, מובילות למסקנה שהעסקתה הסתיימה בפיטורים. בית הדין אף העיר כי ייתכן שהנתבע ציפה שהיא תתפטר לאחר שנותרה ללא עבודה והנחיות, אך קבע שבפועל יש לראות את הסיום כפיטורים.
מכאן נגזרו כמה רכיבי תשלום. התובעת זכתה ב-9,870 שקל כהשלמת דמי הודעה מוקדמת וב-26,725 שקל כהשלמת פיצויי פיטורים. בנוסף נפסקו לה 4,087 שקל בגין הפקדות פנסיוניות, 1,686 שקל בגין דמי הבראה, 465 שקל כהחזר יחסי של דמי חבר ללשכת עורכי הדין ו-1,127 שקל כהשבת ניכויי שכר. הסכום הכולל שנפסק בגין הרכיבים הללו הוא 43,960 שקל. נוסף על כך חויבה הנתבעת בהוצאות בסך 8,500 שקל.
עם זאת, לא כל רכיבי התביעה התקבלו. התובעת ביקשה גם בונוס נוסף בסך 31 אלף שקל בגין תיק שבו טיפלה, שלטענתה הניב למשרד שכר טרחה של 1.25 מיליון שקל. היא טענה כי במהלך העבודה נאמר לה שהנתבע "יודע להיות נדיב", וכי בעבר שולם לה בונוס דומה בגין תיק אחר. הנתבעים השיבו כי לא הייתה התחייבות מחייבת אלא לכל היותר רעיון כללי לתגמול, וכי לא הוכח נוהג המקנה זכות לבונוס.
בית הדין קיבל בנקודה זו את עמדת הנתבעים. נקבע כי אין מחלוקת שלא נחתמה הסכמה בכתב בדבר הבונוסים, וכי גם אם הייתה לתובעת ציפייה לקבל בונוס בגין התיק, לא השתכלל הסכם מחייב אלא לכל היותר "הבטחה ערטילאית שלא ניתן לאכוף אותה". גם טיוטת ההסכם החדש שנשלחה לתובעת במאי 2023 לא הועילה לה, משום שההסכם לא נחתם. בית הדין הוסיף כי התובעת לא הבהירה כיצד כימתה את הבונוס לסכום שביקשה, מעבר לכך שביקשה סכום זהה לבונוס קודם.
הנתבעים העלו גם טענות לקיזוז סכומים שלטענתם שולמו לתובעת ביתר וכן טענות בדבר התנהלות חסרת תום לב. בית הדין דחה את הטענה שלפיה התשלומים בתחילת 2023 היו בונוס במקום שכר, ודחה את התמונה שלפיה התובעת חדלה לעבוד כבר קודם לכן. מנגד, בית הדין לא קיבל את מלוא חישוביה של התובעת בכל הרכיבים, ובחלק מן הסעדים ערך התאמות בהתאם למסמכים ולתקופות העבודה שהוכחו.
במחלוקת על תקופת העבודה בתחילת 2023 נתן בית הדין משקל גם לאופן שבו תועדו התשלומים בזמן אמת. תלושי השכר שהופקו לתובעת לא סומנו כתשלומי בונוס, וכללו רכיבים והפרשות שהתיישבו עם תשלום שכר. מנגד, הנתבעים לא הציגו תיעוד שוטף שבו נאמר לעובדת שהיא אינה מתייצבת לעבודה או שהיא חדלה להיות עובדת המשרד. פער זה בין הגרסה שנמסרה בהליך לבין המסמכים שנוצרו בזמן אמת היה חלק מן התשתית שהובילה להעדפת גרסת התובעת בשאלת הפיטורים.
התוצאה הייתה קבלה חלקית של התביעה: במחלוקת על אופן סיום יחסי העבודה התקבלה גרסת העובדת, ונקבע כי פוטרה וזכאית לזכויות שנפסקו; במחלוקת הנפרדת על בונוס נוסף, נקבע כי לא הוכחה התחייבות חוזית שניתן לאכוף. בסיכום חויב המשרד ב-43,960 שקל בגין הזכויות שנפסקו וב-8,500 שקל הוצאות. מספר התיק: סע"ש 37420-11-23.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.