בית משפט השלום בבת ים פסק למטופלת 106 אלף שקל בעקבות כשלים בטיפול שיניים מורכב בלסת התחתונה, שכלל עקירת תשע שיניים, החדרת עשרה שתלים ושיקום באמצעות גשר חרסינה. השופטת אידית קליימן-בלק קבעה, על בסיס חוות דעת מומחה שמונה מטעם בית המשפט, כי שתי שיניים נעקרו ללא התוויה רפואית ברורה, ארבעה שתלים הותקנו באופן לקוי וכי נדרש להחליף את הגשר. עם זאת נדחו טענות המטופלת שלפיהן כל תשע השיניים היו בריאות, שלא ניתנה הסכמה מדעת ושנגרמה לה נכות דנטלית בהיקף שטענה.
התביעה הוגשה נגד שני רופאי השיניים שטיפלו במטופלת ונגד הראל חברה לביטוח בע"מ, שביטחה את אחריותו המקצועית של אחד מהם. הטיפול החל באוקטובר 2016 ונמשך עד יולי 2017 במרפאה שבבעלות אחד הרופאים. אותו רופא בדק את המטופלת, בנה את תוכנית הטיפול וביצע חלק מן השיקום. הרופא השני הוזמן לבצע את החלק הכירורגי, ובנובמבר 2016 עקר תשע שיניים והחדיר עשרה שתלים.
המטופלת דרשה בסיכומיה 380 אלף שקל, מהם 100 אלף שקל להוצאות שיקום וטיפולי שיניים, 250 אלף שקל לכאב, סבל ואובדן הנאות חיים ו-30 אלף שקל לעזרת צד שלישי ולנסיעות. היא טענה כי הגיעה למרפאה בשל שבר בשן אחת בלבד, אך הרופאים המליצו לה לעקור תשע שיניים שהיו, לגרסתה, בריאות. עוד טענה שהוצגה לה תמונה מטעה של צורך רפואי, שהוחתמה על טופס הסכמה לקוני בזמן שישבה על כיסא הטיפולים ושלא הוסברו לה הסיכונים והחלופות.
מומחה מטעמה כינה את עקירת תשע השיניים "טיפול יתר" וקבע כי היה צורך לעקור רק שן אחת ולשקם שן נוספת. הוא גם מצא, בין היתר, צפיפות יתר בין שתלים, חלקי שתלים חשופים, גשר מגושם ומרווחים הלוכדים מזון. מנגד טענו הרופאים כי מצבה הדנטלי של המטופלת היה ירוד, כלל היגיינת פה גרועה, עששת, שאריות שורשים וניידות שיניים, וכי הוצגו לה שלוש חלופות. הרופא שבנה את התוכנית טען כי היא בחרה מסיבות כלכליות לטפל רק בלסת התחתונה, הפסיקה את הטיפול והותירה חוב. בחקירתו אמר על ההיבט הכספי: "מכל הסיפור הזה שמתי כסף מהכיס".
בתחילת ההליך מונה מומחה מטעם בית המשפט שדחה את הטענות לרשלנות. חוות דעתו נפסלה בהמשך לאחר שבית המשפט מצא צירוף נסיבות חריג, ובהן חשש לניגוד עניינים על רקע מערכת יחסים עכורה עם מומחה התביעה ומעורבות שלא דווחה של בנו בעריכת חוות הדעת ובצילום המטופלת. תחתיו מונה מומחה חדש בכירורגיית פה ולסת, שחוות דעתו הייתה הבסיס להכרעה.
המומחה החדש קבע כי מתוך תשע השיניים שנעקרו, לגבי שבע הייתה אינדיקציה ברורה לעקירה, ואילו שתי שיניים נעקרו בלי התוויה רפואית ברורה. הוא מצא כי שני שתלים קדמיים הותקנו בצפיפות יתר ולכן לא נקלטו והוצאו, ושני שתלים אחוריים הותקנו באופן חלקי מעל גובה הרכס, מצב שהוביל לספיגת עצם ולחשיפת תבריגים. בגשר החרסינה נמצאה אי התאמה שולית קלה, שלפי המומחה מצדיקה את החלפתו.
עלות הטיפול המתקן הוערכה ב-71 אלף שקל: 49 אלף שקל להחלפת הגשר הזמני והקבוע, 11,500 שקל להוצאת שני שתלים, השתלת עצם והתקנת שתלים חדשים, 6,000 שקל לשני שתלים בגין העקירות שלא נמצאה להן אינדיקציה, 4,000 שקל למבנים ו-500 שקל לצילום. המומחה לא מצא הצדקה לפיצוי עבור החלפות חוזרות בעתיד וקבע נכות דנטלית צמיתה של 0.5% בלבד.
בית המשפט אימץ את חוות הדעת, לאחר שאיש מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחה. קליימן-בלק ציינה כי במצב זה לא הייתה סיבה לסטות מממצאיו. עוד נקבע כי חקירת שני מומחי ההגנה הייתה מיותרת, משום שהמטופלת עצמה אימצה בסיכומיה את חוות דעת מומחה בית המשפט ולא חלקה עליה.
טענת היעדר ההסכמה מדעת נדחתה. אמנם תוכנית הטיפול לא הייתה חתומה, וטופס ההסכמה שנעשה בו שימוש נועד בעיקר להשתלות ולא לעקירות. עם זאת, על הטופס נכתב בכתב יד כי הטיפול כולל עקירת כל השיניים התחתונות בשל עששת נרחבת ואובדן תמיכה והשתלת עשרה שתלים. המטופלת אישרה בחקירתה כי פגישת הייעוץ נמשכה זמן רב, שהרופא הסביר לה בערבית את מצבה ואת הצורך בניתוח, וכי חתמה על הטופס. בית המשפט קבע שהגרסה שלפיה לא ידעה לקראת מה היא הולכת אינה אמינה.
בנוסף ל-71 אלף שקל עבור הטיפול המתקן נפסקו 5,000 שקל עבור נסיעות לעבר ולעתיד ו-30 אלף שקל בגין כאב וסבל, בהתחשב בנכות הדנטלית ובנכות נפשית שנקבעה בהליך. הדרישה לפיצוי בגין עזרת הזולת נדחתה לאחר שבית המשפט לא מצא ראיות לעזרה חריגה או להוצאה בפועל. גם לא נפסק החזר נפרד עבור שני השתלים שהוצאו, משום שנמצא כי נותר למטופלת חוב משמעותי בגין הטיפול.
לצד הנכות הדנטלית אימץ בית המשפט גם את חוות דעת המומחה הפסיכיאטרי שמונה בהליך הקודם. המומחה קבע נכות נפשית צמיתה של 15%, אך ייחס רק מחצית ממנה, 7.5%, לאירועי הטיפול נשוא התביעה. פסק הדין הביא נתון זה בחשבון ברכיב הכאב והסבל, אך לא מצא בסיס להוצאות תרופות או טיפולים נפשיים: בחוות הדעת לא נכללה המלצה טיפולית אופרטיבית, ולא הוצגו קבלות. כן צוין כי המטופלת לא ביצעה טיפול מתקן בלסת התחתונה או שיקום בלסת העליונה במשך קרוב לתשע שנים. עובדה זו לא שללה את עלות הטיפול המתקן שקבע מומחה בית המשפט, אך תמכה בדחיית דרישות שלא הוכחו בהוצאות ממשיות.
החיוב כלפי המטופלת הוטל על הנתבעים יחד ולחוד. בחלוקה הפנימית ביניהם יוחסו 70% מן האחריות לרופא שתכנן את הטיפול וביצע את השיקום, ו-30% לרופא שביצע את החלק הכירורגי. על הסכום נוספו שכר טרחת עורך דין בשיעור 20%, מע"מ והוצאות משפט. מספר התיק: ת"א 32136-08-20.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.