בית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל-נצרת קיבל תביעת לשון הרע שהגיש אדם נגד אחיו בעקבות שורת אמירות שנאמרו במהלך סכסוך משפחתי ותועדו בסרטונים. בין היתר יוחסו לתובע אונס, סרסרות ונישואים לאישה נוספת. השופטת גלית מרגלית ביטון קבעה כי מדובר בפרסומים העולים כדי לשון הרע, כי הנתבע לא הוכיח את אמיתות הטענות ולא הראה שעומדת לו הגנה אחרת לפי החוק. לאחר בחינת חומרת הביטויים, היקף הפרסום והנסיבות, חויב הנתבע בפיצוי של 30 אלף שקל בגין הנזק הלא ממוני.
שני הצדדים הם אחים המתגוררים בסמיכות, והסכסוך ביניהם התפתח על רקע היחסים המשפחתיים וקרבת המגורים. עיקר התביעה התייחס לאירוע מיום 15 במאי 2021. לפי הנטען, במהלך אותו אירוע צעק הנתבע לעבר אחיו בנוכחות אנשים נוספים ביטויים קשים, כינה אותו בין היתר "אדם שפל", "סרסור" ו"אנס מישהי", וכן אמר שהוא נשוי לאישה נוספת מלבד אשתו.
התובע טען כי הדברים פגעו בשמו הטוב, בכבודו ובמעמדו בקרב בני משפחה, שכנים ומכרים. בכתב טענותיו נאמר כי "פרסומים אלה נועדו להשפילו, לבזותו ולעשותו מטרה לשנאה, לבוז, ללעג בעיני הבריות". הוא טען שהפרסומים גרמו לו עוגמת נפש ופגיעה אישית ומשפחתית, ודרש פיצוי של 100 אלף שקל לפי חוק איסור לשון הרע, סכום שאותו הציג כפיצוי מוגדל בשל כוונה לפגוע.
הנתבע ביקש לדחות את התביעה וטען כי מדובר בניסיון פסול להכפיש אותו ולהפעיל עליו לחץ כדי להפיק ממנו טובת הנאה כספית. לפי עמדתו, לתובע יש עבר פלילי והוא עצמו ידע על אירועים שהצדיקו לדבריו חלק מן הדברים שאמר. בפרוטוקול דיון מוקדם, לאחר צפייה בסרטון, אמר הנתבע: "לאחר שעיינתי בסרטון אני אומר שזה אני ואמרתי את הדברים ומה שאמרתי זה אמת." בהמשך אותו קטע הוסיף כי יביא ראיות לטענותיו ואמר: "אם אמרתי את הדברים אמרתי בעקבות התקיפה שלו, הם רוצים לסחוט אותי".
חלק מרכזי מן ההליך עסק בקבילות הסרטונים. הנתבע התנגד להם וטען שלא הוגשו קובצי המקור, שלא הוכנו על ידי מומחה ושלא נמסרו לו במועד. הוא אף הכחיש בחלק מעדותו את זהות הדוברים ואת קולו. התובע, מנגד, הגיש תמליל מקצועי של הסרטונים. בית המשפט בחן את התנאים שנקבעו בפסיקה לקבלת הקלטות וסרטונים כראיה וקבע כי התנאים מתקיימים וכי התיעוד קביל.
השופטת הבחינה בין שאלת הקבילות לבין שאלת המשקל. לאחר צפייה בסרטונים ובחינת העדויות היא קבעה כי הנתבע הוא שנראה ונשמע בהם וכי הדברים נאמרו מפיו. לקביעה זו הצטרפה הודאתו מן הדיון הקודם, שבה אישר לאחר צפייה בסרטון שזה הוא ושאמר את הדברים. בית המשפט דחה את ניסיונו המאוחר להרחיק את עצמו מן התיעוד.
בפסק הדין נקבע כי עדותו של הנתבע לא הייתה עקבית או מהימנה. השופטת ציינה כי בשלב אחד הוא הודה בחלק מהאמירות, ולאחר מכן חזר בו, הכחיש אותן או ניסה לצמצם את משמעותן. נקבע שלא ניתן הסבר מניח את הדעת לשינויי הגרסאות. לעומת זאת, עדות התובע נמצאה עקבית ואמינה ותואמת את התיעוד ואת הראיות האחרות.
לאחר שהוכרעה שאלת עצם הפרסום, בחן בית המשפט אם הביטויים מהווים לשון הרע במבחן האובייקטיבי של האדם הסביר. השופטת קבעה כי ייחוס אונס, סרסרות והתנהגות בלתי מוסרית מציג את התובע כאדם אלים, מאיים, חסר מעצורים ובלתי מוסרי, ועלול להשפיל אותו ולפגוע בשמו. נקבע כי אין מדובר רק בקללות רגעיות חסרות משמעות, אלא בייחוסים עובדתיים חמורים הנוגעים לעבירות ולחיי המשפחה.
הנתבע ניסה להסתמך על הגנת אמת בפרסום, אך בית המשפט קבע כי לא הוכיח את אמיתות הדברים. בפסק הדין הודגש במיוחד ייחוס האונס, שתואר כטענה מן החמורות שניתן לייחס לאדם. למרות חומרתה, הנתבע לא הציג אפילו תשתית ראייתית מינימלית שתוכיח את הטענה. הוא לא הגיש מסמכים, הקלטות או ראיות אובייקטיביות אחרות שיתמכו בייחוסים שהשמיע.
גם עדויות שהובאו מטעמו לא סייעו לגרסתו, ובית המשפט קבע כי לא הוכח עניין ציבורי בפרסומים ולא הוצגה חובה חוקית, מוסרית או חברתית שהצדיקה אותם. לכן לא התקיימו התנאים להגנת אמת בפרסום או להגנות האחרות שנדונו. השופטת קבעה כי הנתבע אחראי לפרסומים נשוא התביעה.
בשלב הפיצוי בחן בית המשפט את סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, המאפשר לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק. התובע דרש 100 אלף שקל וטען למעשה למסלול של כפל פיצוי בשל כוונה לפגוע. בית המשפט הסביר כי כפל פיצוי מחייב הוכחה ברף גבוה יותר של "כוונה של ממש" לפגוע, ולא די בכך שהמפרסם היה יכול לצפות שהדברים יפגעו.
השופטת שקלה את חומרת הפרסומים, אופיים, ההשפלה ועוגמת הנפש שנגרמו, לצד היקף הפרסום והנסיבות המשפחתיות. היא קבעה שאין מדובר במקרה שמצדיק פיצוי ברף הגבוה האפשרי לפי החוק, אך גם לא בפגיעה שולית. בפסק הדין הודגש כי הפיצוי צריך להיות ממשי ולשקף את הנזק לשם הטוב ולכבוד, בלי להביא להתעשרות בלתי מוצדקת.
בסופו של דבר הועמד הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני על 30 אלף שקל. בית המשפט קבע כי סכום זה הוא פיצוי ראוי ומאוזן בנסיבות, בהתחשב בהיקף האמירות, בחומרתן, בעוצמת הפגיעה ובהתנהלות הצדדים. פסק הדין הותר לפרסום תוך השמטת פרטים מזהים.
בבחינת משמעות הדברים עמד בית המשפט גם על ההבדל בין גידופים שנאמרים בעידנא דריתחא לבין אמירות שמייחסות לאדם עובדות חמורות. הפסיקה שנסקרה הכירה בכך שלא כל קללה היא בהכרח לשון הרע, אך במקרה הזה נקבע שהייחוסים חרגו מקללות בלבד. הטענה שהתובע אנס אישה, לצד ייחוס סרסרות ונישואים לאישה נוספת, נתפסה ככזו שעלולה ליצור בעיני השומעים תמונה ממשית ושלילית על אופיו ועל מעשיו.
מספר התיק: תמ"ש 10520-01-23.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.