בית משפט השלום בראשון לציון דחה תביעת לשון הרע בסך 50,000 שקל שהגיש בעל מקצוע נגד מי שהיה יריבו במחלוקת כספית קודמת. התובע טען כי במהלך פגישה בבית קפה, שנערכה כחלק מבירור אותה מחלוקת בפני מומחה מכריע שמינה בית המשפט, הנתבע כינה אותו בקול "שקרן", "גנב" ו"רמאי". הרשמת הבכירה לימור נסים-לב קבעה כי הוכח שהנתבע כינה את התובע "שקרן", וכי בנסיבות העניין מדובר בלשון הרע שפורסמה לאדם נוסף. למרות זאת, התביעה נדחתה משום שהאמירה נאמרה במסגרת פגישה שהייתה חלק אינטגרלי מן ההליך המשפטי, ולכן חלה עליה החסינות המוחלטת שבסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.
צריכים עו"ד?
ברקע עמדה מחלוקת כספית שהתנהלה קודם לכן בבית משפט השלום בבת ים, בקשר לעבודות חשמל שביצע התובע באמצעות חברה שבבעלותו עבור הנתבע וחברה שבבעלותו. באותו הליך עלתה האפשרות להעביר את הסוגיות המקצועיות לבחינת גורם מכריע, ובהחלטה מ-22 בפברואר 2024 מונה מהנדס "כמומחה מכריע מטעם בית המשפט". בהחלטת המינוי נקבע שכל צד יעביר למומחה את כתבי טענותיו ונספחיהם, שהמומחה יקבע את דרכי עבודתו, ושיוכל לפי שיקול דעתו להיפגש עם הצדדים לצורך קבלת הבהרות או שמיעת טענותיהם.
הפגישה שבמרכז תביעת לשון הרע התקיימה ב-2 במאי 2024 בבית קפה רולדין בקדימה-צורן, בסמוך למפעל שבו בוצעו העבודות. נכחו בה התובע, הנתבע, המומחה ומהנדס נוסף שהיה מעורב מטעם הנתבע בעבודות נשוא המחלוקת. אין מחלוקת, כך נקבע, שהפגישה נועדה להמשך בירור המחלוקת שהועברה להכרעת המומחה. המחלוקת הייתה בשאלה מה בדיוק נאמר בה, מי שמע את הדברים ומה משמעותם המשפטית.
התובע טען כי הנתבע הטיח בו שוב ושוב את הכינויים "שקרן", "גנב" ו"רמאי", תוך צעקות והרמת קול. לדבריו, הדברים נשמעו לא רק למומחה ולמהנדס הנוסף אלא גם לעובדים, ללקוחות ולאנשים אחרים בבית הקפה. הוא טען כי ייחוס חוסר יושר ואף התנהגות עבריינית לאיש מקצוע, במהלך בירור הנוגע לעבודתו ולחשבונותיו, פוגע באמינותו, במוניטין שלו ובמשלח ידו. בתביעתו תיאר את הפגישה ככזו שהתקיימה "במסגרת בדיקת המומחה המכריע בתביעה שהתנהלה בין הצדדים".
הנתבע כפר בתיאור המלא. הוא טען שלא הוכח שהשתמש בכל הביטויים שיוחסו לו, וכי הביטוי "שקרן", ככל שנאמר, נאמר בשעת כעס במסגרת ויכוח נקודתי. באשר לפרסום טען בסיכומיו שדבריו "יועדו למשתתפי הפגישה", אך שלא הוכח פרסום כלפי עובדים או לקוחות אחרים בבית הקפה. לצד זאת העלה את הטענה שהכריעה את התיק: גם אם הדברים מהווים לשון הרע וגם אם הגיעו לאדם אחר, הם נאמרו במסגרת פגישה שהייתה חלק ישיר מהליך משפטי קיים, בפני מומחה מכריע שמונה על ידי בית המשפט, ולכן הם חסינים מכוח סעיף 13(5) לחוק.
טענת החסינות הועלתה כבר קודם במסגרת בקשה לסילוק התביעה על הסף. הבקשה נדחתה בדצמבר 2024 משום שבאותו שלב נדרש בירור עובדתי על מעמד המומחה, מהות הפגישה ונסיבות האמירות. בפסק הדין הנוכחי הודגש כי אותה החלטה מוקדמת לא הכריעה סופית בטענת החסינות. לאחר שמיעת הצדדים, העדים והמומחה, ניתן היה להכריע בה על בסיס תשתית עובדתית מלאה יותר.
בית המשפט בחן תחילה אילו אמירות הוכחו. התובע העיד שהנתבע קרא לעברו "גנב", "שקרן" ו"רמאי" פעמים רבות, וכי מדובר היה מבחינתו ב"עלבון נוראי" שפגע בו מקצועית ואישית. הרשמת קיבלה את עדותו במידה שבה תיארה פגישה טעונה והרמת קול, וכן את הטענה שהמילה "שקרן" נאמרה. עם זאת, היא לא קיבלה את התיאור של מסכת מתמשכת שבה נאמרו שוב ושוב גם "גנב" ו"רמאי" בעוצמה שנשמעה לכל יושבי בית הקפה.
הקביעה נשענה בין היתר על עדות המהנדס הנוסף שנכח בפגישה. כאשר נשאל אם הוא זוכר את הכינויים השונים, השיב: "שקרן אני זוכר". מנגד, הוא לא אישר אירוע קיצוני ומתמשך של הטחות. גם המומחה שמונה מטעם בית המשפט לא תיאר אירוע של צעקות ונאצות בהיקף שטען התובע, ולא הובא עד חיצוני מבית הקפה שהעיד ששמע את הדברים. הנתבע עצמו, כשנשאל אם כינה את התובע "שקרן", השיב כי "יכול להיות" ואינו זוכר את הניסוח המדויק. בית המשפט ראה בכך חיזוק למסקנה שהמילה אכן נאמרה.
לאחר שקבע מה הוכח, בחן בית המשפט אם הביטוי "שקרן" הוא לשון הרע. פסק הדין הפנה למבחן האובייקטיבי: לא כל קללה או גידוף הם בהכרח לשון הרע, ויש לבחון את הדברים בהקשרם. במקרה הזה נקבע כי המילה לא נאמרה כקללה סתמית ומנותקת, אלא במהלך הצגת טענות מקצועיות וכספיות למומחה, ובתגובה לדברים שהציג התובע. לכן היא ייחסה לתובע, בהקשר מקצועי, מסירת דברים שאינם אמת. הרשמת קבעה כי בנסיבות אלה הביטוי חצה את הגבול והיווה לשון הרע.
בית המשפט נדרש גם לרכיב הפרסום. מאחר שמדובר באמירה בעל פה, התובע היה צריך להראות שהדברים הגיעו לאדם אחר. הוא לא הוכיח שהאמירה נשמעה לעובדים או ללקוחות בבית הקפה, אך עדותו של המהנדס הנוסף הוכיחה שהוא שמע את המילה "שקרן". לכן נקבע שיסוד הפרסום מתקיים לפחות ביחס אליו. מכאן עבר הדיון לשאלת החסינות.
סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע מעניק, בנסיבות הקבועות בו, חסינות לפרסום שנעשה תוך כדי דיון בפני גורם שיפוטי או מעין שיפוטי ובמסגרת ההליך. בית המשפט הדגיש כי החסינות היא מוחלטת: אם היא חלה, אין צורך לעבור ולבחון אם עומדות למפרסם הגנות אחרות כגון אמת בפרסום או תום לב. עוד הובהר כי הפסיקה פירשה את הביטוי "תוך כדי דיון" באופן פונקציונלי ולא רק לפי המקום הפיזי שבו נאמרו הדברים.
בעניין זה נשענה ההכרעה על תוכן החלטת המינוי ועל תפקידו בפועל של המומחה. הוא לא מונה רק כדי לעיין בחומר בחדרו ולכתוב חוות דעת, אלא הוסמך לקבוע את דרכי עבודתו, להיפגש עם הצדדים, לשמוע טענות ולקבל הבהרות. הפגישה בבית הקפה נערכה לצורך אותה עבודה, והדברים שנאמרו עסקו במחלוקת שהייתה בפניו. העובדה שהפגישה נערכה מחוץ לכותלי בית המשפט לא ניתקה אותה מן ההליך.
הרשמת קבעה כי גם נוכחותו של המהנדס הנוסף אינה משנה את התוצאה, משום שהיה מעורב מטעם הנתבע בעבודות שעמדו בבסיס המחלוקת והשתתף בפגישה המקצועית. בהקשר זה בית המשפט בחן את הפסיקה בעניין החסינות, ובה בין היתר רע"א 1104/07, וקבע שהמבחן הוא הקשר המהותי להליך ולא כתובת המקום שבו התנהל המפגש.
פסק הדין התייחס גם לפסיקה עדכנית שעסקה בביטויים הנמצאים על הגבול בין גידוף לבין ייחוס עובדתי, ובה רע"א 65005-03-26. אולם במקרה הנוכחי, גם לאחר שבית המשפט קבע שהביטוי "שקרן" מהווה לשון הרע ושהתקיים פרסום, החסינות שבסעיף 13(5) הכריעה את התוצאה. נקבע כי מדובר בפרסום שנעשה "תוך כדי דיון" במובן החוק, ולכן אין הוא יכול לשמש בסיס לאחריות בלשון הרע.
בית המשפט הבהיר כי הקביעה בדבר חסינות אינה הופכת את ההתבטאות לראויה. בפסק הדין צוין שהעובדה שדברים מוגנים מפני תביעה אינה מעניקה היתר להתנהלות בלתי מכבדת, אך הדין קובע חסינות מוחלטת לפרסומים שנכללים בגדר הסעיף. בשל כך התביעה נדחתה, מבלי שנדרש להכריע בהגנות האחרות של הנתבע.
התובע חויב לשלם לנתבע הוצאות ושכר טרחה בסך 5,900 שקל. כך הסתיים ההליך: בית המשפט קיבל את הטענה העובדתית המצומצמת שלפיה נאמר "שקרן", ואף קבע שהאמירה מהווה לשון הרע שפורסמה לאחר, אך דחה את התביעה בשל ההגנה המוחלטת החלה על פרסום במסגרת הפגישה עם המומחה המכריע.
מספר התיק: תאד"מ 47936-09-24.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.