בית המשפט לתביעות קטנות בראשון לציון קיבל במלואה תביעה שהגישה אם נגד ייצוג וניהול אימג' בע״מ, בעקבות התקשרות לצילום בוק דוגמנות לבתה הקטינה. התובעת טענה כי שילמה 4,000 שקל עבור יום צילום מתוך הבנה שלאחר הפקת הבוק תחל תקופת התקשרות שבמהלכה יוצעו לבתה עבודות דוגמנות. החברה לא הכחישה כי קיימת התחייבות לספק עבודות בהתאם להסכם, אך טענה כי הצעות עבודה אכן נמסרו וכי הבת סירבה להן ודרשה החזר כספי. הרשמת הבכירה דורון זיו-אב קבעה כי טענת החברה לא נתמכה בשום ראיה וכי גרסת התובעת שלא הוצעו עבודות לא נסתרה. החברה חויבה לשלם 6,000 שקל, בתוספת 360 שקל הוצאות.
ליבת המחלוקת הייתה פשוטה: מה בדיוק הובטח לאם במסגרת העסקה, והאם ההבטחה קוימה. לפי התביעה, במעמד החתימה התחייב נציג החברה כי לאחר ביצוע התשלום תוזמן הבת ליום צילומים לבוק דוגמנות, וכי לאחר השלמת התוצר תחל תקופה שבה יוצעו לה עבודות דוגמנות שונות. התובעת טענה במפורש כי "לאחר ביצוע התשלום עבור הבוק יוצעו עבודות דוגמנות לבתה", וכי התמורה עבור אותן עבודות אמורה הייתה להיות שקולה לסכום ששולם עבור הבוק.
אחת הבעיות המרכזיות שהתגלו בהליך נגעה למסמך ההתקשרות עצמו. התובעת צירפה לכתב התביעה את ההסכם שנמסר לה, אך בית המשפט ציין כי ההעתק "קשה עד מאוד לקריאה". ההוראות שהופיעו בו היו מטושטשות וחלקיות, באופן שלא אפשר ללמוד ממנו בבירור מה הייתה מלוא ההסכמה בין הצדדים. החברה קיבלה הזדמנות להציג עותק קריא יותר של ההסכם, אך לא עשתה זאת.
החברה טענה כי על התובעת להוכיח את תביעתה באמצעות ההעתק שנמסר לידיה. בית המשפט דחה את הגישה הזו. בפסק הדין הודגש כי מדובר בחוזה שנערך מלכתחילה על ידי החברה ומשמש אותה להתקשרויות רבות, כאשר במעמד החתימה מולאו בו הפרטים האישיים של האם והבת. הרשמת קבעה כי הטענה שלפיה החברה אינה אמורה להציג את החוזה שבידיה מהווה כשלעצמה חוסר תום לב בניהול הליכים משפטיים. עם זאת, מאחר שהתובעת לא טענה זאת כעילה עצמאית, בית המשפט הסתפק בקביעה שבפועל לא הונח בפניו הסכם כתוב קריא שמאפשר לסתור את גרסת התובעת.
היעדרו של מסמך ברור השפיע על המאזן הראייתי. בית המשפט הסביר כי במצב כזה טענות התובעת אינן "טענות בעל פה נגד מסמך בכתב", שכן למעשה לא היה בפני בית המשפט מסמך כתוב קריא שמאפשר לבחון את תוכן ההסכמה. לכן החברה איבדה את היתרון שהיה עשוי לעמוד לה אילו הייתה מציגה הסכם שמלמד על תנאים שונים מאלה שתיארה התובעת.
בדיון עצמו לא חלקה נציגת החברה על הטענה שהחברה התחייבה לספק עבודות בהתאם להסכם. להפך, גרסת הנתבעת הייתה כי "הוצעו עבודות לאחר חתימת ההסכם" וכי בתה של התובעת סירבה להצעות והשיבה שהיא מעוניינת רק בהחזר כספי. אלא שבית המשפט מצא כי לא הוצג כל תיעוד התומך בטענה הזו. לא הוגשה הקלטה או תמלול של שיחה, לא נמסרו פרטים על סוג העבודות או היקפן, ולא הוצג תיעוד של תשובת הבת להצעות הנטענות.
הקושי התחדד גם משום שמדובר בקטינה. כאשר נשאלה נציגת החברה מדוע פנתה לכאורה ישירות לבת ולא באמצעות אמה, לא ניתנה תשובה. גם לשאלת בית המשפט מאיזה גיל רואה החברה את עצמה רשאית לפנות ישירות לילדים שאותם היא מייצגת, במקום להוריהם, לא הוצגה תשובה. בהיעדר תיעוד להצעות ובהיעדר הסבר לדרך שבה נטען כי נמסרו, נקבע שטענת האם שלפיה כלל לא הוצעו עבודות נותרה ללא מענה ראייתי.
למחלוקת היה גם פרק קודם. הצדדים כבר ניהלו הליך בפני אותו מותב, ובאותו הליך נמחקה תביעת האם משום שבית המשפט סבר אז כי היא הוגשה מוקדם מדי, לפני שניתן לחברה פרק זמן מספק לקיים את התחייבויותיה. התביעה הנוכחית הוגשה בחלוף כשנה וחצי ממועד חתימת ההסכם. בית המשפט ציין כי למרות הזמן שחלף, לא הוצעו עבודות נוספות.
דווקא ההסבר שנתנה נציגת החברה ביחס למועד ההצעות הנטענות חיזק את הקושי בגרסתה. כאשר נשאלה מתי הוצעו לאם או לבתה עבודות שנענו בסירוב, השיבה כי הדבר נעשה סמוך למועד חתימת ההסכם. הרשמת קבעה כי "הסתירה הפנימית בטענות הנתבעת, זועקת": אם אכן הוצעו עבודות סמוך לחתימה, הרי שהתביעה הקודמת לא הייתה מוקדמת, והחברה הייתה יכולה לעמוד אז על דחייתה לגופה ולא על מחיקתה בשל כך שטרם ניתן לה זמן לקיים את התחייבויותיה.
על בסיס התמונה הזו קבע בית המשפט כי ההתחייבות להציע עבודות לא קוימה. התובעת ביקשה סעד כספי שנסמך על הסכום ששילמה עבור הבוק, בתוספת 50% מסכום זה. בית המשפט קיבל את התביעה במלואה, לא רק בשל אי הוכחת הצעות העבודה אלא גם בהתחשב בהתנהלות החברה לאורך המחלוקת.
בפסק הדין הודגשו חומרת ההתנהלות שנקבעה, חוסר האמינות שיוחס לנתבעת, העובדה שהתביעה הקודמת נמחקה על יסוד הטענה שהיא מוקדמת, והעובדה שהצורך להגיש תביעה נוספת עיכב את הסעד במשך קרוב לשנתיים ממועד חתימת ההסכם וגרם לתובעת הוצאות נוספות. הרשמת מצאה כי יש בסיס לפסיקת פיצוי גם בגין עוגמת נפש, אובדן הזדמנויות והטעיה מתמשכת, כפי שנטען בכתב התביעה.
בסופו של דבר חויבה החברה לשלם לתובעת 6,000 שקל. לכך נוספו הוצאות משפט הכוללות את האגרה ששולמה, בסך 60 שקל, והוצאות התייצבות בסך 300 שקל. בכך הועמד הסכום הכולל שנפסק על 6,360 שקל.
לקושי הראייתי נוספה העובדה שהחוזה שהיה בידי האם הוגש כשהוא קשה מאוד לקריאה. החברה קיבלה אפשרות להציג עותק ברור יותר אך לא עשתה זאת. בית המשפט קבע שבמצב הזה לא ניתן לדחות את גרסת התובעת בטענה שהיא סותרת מסמך כתוב, משום שלא הוצג לפניו מסמך קריא שמאפשר לברר אילו התחייבויות נרשמו בו בפועל.
מספר התיק: ת״ק 46526-09-25.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.