תביעה בסך 450 אלף שקל שהגישו עורכת דין ומשרדה נגד בנק לאומי נדחתה במלואה. השופט רונן אילן קבע כי דרישות הבנק לפני העברת כספים מחשבונות נאמנות היו סבירות, בין היתר משום שבחשבון נאמנות לבנק קיימת חובת זהירות גם כלפי הנהנים. עוד נקבע כי לאחר שהוטחו בבנק ובמנהל הסניף האשמות חריפות, לרבות טענות למזימה ולעבירות פליליות, החלטת הבנק שלא לפתוח חשבונות נאמנות נוספים הייתה סבירה. התובעות חויבו בהוצאות בסך 35 אלף שקל.
צריכים עו"ד?
בית משפט השלום בתל אביב-יפו דחה תביעה שהגישו עורכת דין ומשרד עורכי הדין שבבעלותה נגד בנק לאומי, לאחר שמערכת היחסים בין הצדדים הידרדרה סביב ניהול חשבונות נאמנות שנפתחו לצורך קבלת כספי פיצויים עבור לקוחות המשרד.
בפסק הדין, שניתן על ידי השופט רונן אילן, נכתב כי “במוקד התביעה עומדת לפיכך שאלת חובתו של בנק ליתן שירותים בכלל, ושירותים של פתיחת חשבונות נאמנות בפרט”. לצד זאת, בית המשפט הבהיר כי חשבון נאמנות אינו חשבון עובר ושב רגיל, וכי כאשר הבנק מתבקש להעביר כספים מתוכו, הוא רשאי ולעיתים אף חייב לבדוק למי מיועדים הכספים ומה נקבע בפסק הדין שמכוחו הם הופקדו. המחלוקת נגעה לשלושה חשבונות נאמנות, שנפתחו בעקבות פסקי דין והסכמי פשרה בתביעות רשלנות רפואית. לפי פסק הדין, מדובר היה בכספי פיצויים בסכומים משמעותיים, ובחלק מהמקרים בכספים שיועדו לקטינים או ליורשים. התובעות טענו כי הבנק עיכב שלא כדין את העברת הכספים, הציב דרישות חסרות בסיס ובהמשך סירב לפתוח עבורן חשבונות נאמנות נוספים.
בית המשפט תיאר את טענות התובעות כלפי הבנק במילים חריפות: “התובעות טענו שהתנאים שמציב הנתבע חסרי בסיס ואף הטיחו בנתבע ובעובדיו טענות לחוסר תום לב, לאי אמירת אמת, ואף לרקימת מזימה לעיכוב העברת כספים לצורך השאת רווחי הנתבע”. מנגד, הבנק טען כי הדרישות שהציב היו “סבירות וענייניות”, בין היתר “בשים לב לחובת הזהירות שחלה על בנק בניהול חשבון נאמנות”.
השופט אילן קיבל את עמדת הבנק בעיקר בנקודה העקרונית: חשבון נאמנות מטיל על הבנק חובות זהירות שאינן מתמצות ביחסיו עם עורך הדין שמנהל את החשבון. “חשבון נאמנות איננו חשבון עו״ש”, נכתב בפסק הדין, ולבנק קיימת “חובת זהירות גם כלפי הנהנה בביצוע פעולות בחשבון נאמנות”.
במקרה אחד, שעמד במרכז פסק הדין, דובר בכספי פיצויים שנפסקו לקטינה ולהוריה. לפי פסק הדין, סכום הפיצוי הכולל עמד על 5.2 מיליון שקל, כאשר 3.9 מיליון שקל יועדו לקטינה עצמה ו-1.3 מיליון שקל להוריה. כאשר התבקש הבנק להעביר את הכספים, הוא דרש לוודא כי הכספים שיועדו לקטינה יועברו לחשבון מתאים.
בית המשפט קבע כי החשש של הבנק לא היה מנותק מהמסמכים שעמדו לפניו. בפסק הדין נכתב כי הסכם הגישור “איננו כולל הוראה חד משמעית המתירה להעביר את כספי הקטינה לחשבון על שם הורי הקטינה”. בהמשך, במסגרת הליך אחר בין הצדדים, הושגה הסכמה שלפיה הורי הקטינה יפתחו “חשבון קטין המנוהל על ידם”, ורק לאחר מכן יועברו הכספים. על כך כתב השופט כי “נוסח הסכמה זו מבטא בדיוק את אשר דרש הבנק”.
השופט הוסיף כי גם אם בנק אחר או מנהל סניף אחר היו פועלים אחרת, אין בכך כדי להפוך את החלטת הבנק לבלתי סבירה. “לא מצאתי דופי בעמדת הבנק”, נקבע. “אף שאפשר ובנק אחר, אולי גם מנהל סניף אחר, היו מקבלים החלטה שונה ברם עמדת הבנק במקרה זה הייתה סבירה”.
מקרה נוסף עסק בכספי פיצויים של יורשי מנוח. לפי פסק הדין, סכום הפשרה עמד על 3.3 מיליון שקל, והכספים יועדו ליורשים. אלא שהבקשה שהועברה לבנק הייתה להעביר את יתרת הכספים רק לאלמנה ולבת קטינה. על כך כתב השופט: “בעוד שלפי הסכם הפשרה אשר קבל תוקף של פסק דין נועד סכום הפשרה לכל יורשי המנוח ר’, בקשה התובעת להעבירו רק לחלק מהיורשים – הבת הקטינה והאלמנה”.
בנסיבות אלה ביקש הבנק הבהרות, לרבות אסמכתא לגבי החשבון של הקטינה והסבר ביחס לוויתור של שני ילדים בגירים על חלקם לטובת האם. בית המשפט קבע כי מדובר בדרישות סבירות. “די בכך כדי לקבל את גרסת הבנק באשר לזהירות הנדרשת בבחינת בקשה זו ובשים לב לחובת הזהירות של הבנק גם כלפי הנהנים בחשבון הנאמנות”, נכתב.
גם ביחס לחשבון נאמנות שלישי, שנפתח בעקבות פשרה בסך 4.5 מיליון שקל, דחה בית המשפט את הטענה לעיכוב פסול. לפי פסק הדין, הבנק סבר שחסר מסמך הנוגע להסכם הפשרה, ולאחר שניתנו הבהרות הועברו הכספים. השופט קבע כי “כאשר הבנק בוחן בקשת העברת כספים במשך מספר ימים לא ברור מה פגם יכול שימצא בפעילות הבנק ובשירות שהעניק ללקוחו – הנאמן”.
החלק השני של פסק הדין עסק בהחלטת הבנק שלא לאפשר עוד פתיחת חשבונות נאמנות נוספים עבור התובעות. תחילה דרש הבנק לסגור את כלל החשבונות, אך בהמשך חזר בו מהדרישה הזו והותיר את הסירוב רק ביחס לפתיחת חשבונות נאמנות חדשים.
בנקודה זו בחן בית המשפט את מערכת היחסים שנוצרה בין הצדדים. השופט ציטט מתוך ההתכתבויות ומההליך הקודם בין הצדדים, וקבע כי הדברים מלמדים על לשון חריפה במיוחד. בין היתר צוטטה הודעה שבה כונתה דרישת הבנק “הזויה”, ונכתב כי היא “מעידה על חוסר תום לב ממשי”. בהודעה אחרת נכתב כלפי מנהל הסניף כי “אין זו הפעם הראשונה שאינך אומר את האמת”. במקרה נוסף צוטטו דברים שלפיהם “מדובר בשקר גס!!”.
גם במהלך הדיון בהליך הקודם צוטטה התובעת כאומרת: “המפקח על הבנקים מעורב, המשטרה מעורבת, יש כאן עבירות פליליות, אומנם לכאורה”. בית המשפט ציין כי הציטוטים הובאו “על מנת להמחיש את הלשון החריפה והבוטה בה עשת שימוש התובעת”, והוסיף כי היא “בחרה שלא להסתפק מליבון ענייני של מחלוקות אלא להוסיף ולהטיח בבנק ובעובדים מטעמו שלל כינויי גנאי”.
השופט הדגיש כי לקוח בנק רשאי להתלונן על שירות שקיבל, וכי אין לקבוע באופן גורף שכל תלונה מצדיקה הפסקת שירות. עם זאת, במקרה זה נקבע כי הדברים חרגו מבירור ענייני של מחלוקת. בפסק הדין נכתב כי התובעת “בחרה שלא להסתפק בבירור ענייני אלא לשלב את הבירור הענייני עם טענות המבקשות לתקוף את תום הלב של הבנק”. על רקע זה קבע בית המשפט כי נוצר אובדן אמון של ממש. “התברר לבנק ללא כחל וסרק כי לתובעת אין אמון בבנק בכלל ובמנהל הסניף בפרט”, כתב השופט. לדבריו, כאשר מדובר בחשבונות נאמנות, שבהם הבנק חשוף לסיכון מוגבר וחב חובת זהירות גם כלפי הנהנים, היה לבנק בסיס סביר להחליט שלא לפתוח חשבונות נאמנות נוספים.
בית המשפט קבע כי אף שבנק אינו רשאי לסרב לתת שירות כרצונו, פתיחת חשבון נאמנות אינה נמנית עם השירותים הבנקאיים הבסיסיים שחוק הבנקאות מחייב לספק. לכן, הרף המוטל על הבנק בסירוב כזה נמוך יותר מהרף המוטל עליו כאשר מדובר בחשבון עובר ושב או בפעולה בחשבון קיים. במקרה זה, נקבע, הסירוב עמד במבחן הסבירות.
“במצב זה”, כתב השופט, “החלטת הבנק שלא לאפשר לתובעת פתיחת חשבונות נוספים הינה החלטה סבירה”.
לאחר שדחה את טענות התובעות להפרת חובות מצד הבנק, דחה בית המשפט גם את טענות הנזק. השופט ציין כי “אין כל דרך להבין ולא ניתן כל הסבר לסכום הפיצוי לו עתרו התובעות”, וכי הן “לא הציגו כל תחשיב המלמד על חיסרון כיס שנגרם להן”.
בסופו של דבר נדחתה התביעה במלואה, והתובעות חויבו לשלם לבנק הוצאות בסך 35 אלף שקל.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.