בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב יפו דחה תביעה בסך 39,900 שקל שהגישו שני לקוחות נגד סייב ניהול משכנתאות בע"מ בטענה להפרת הסכמי ייעוץ משכנתאות. השופטת הבכירה רונית פינצ'וק-אלט קבעה כי החברה עמדה בחובותיה לפי ההסכמים שנבחנו, בין היתר משום שהשיגה עבור התובעים אישורים עקרוניים מגופים מממנים. עוד נקבע כי הטענה לנזק של כ-150 אלף שקל בשל ריבית גבוהה לא נתמכה בראיה, וכי התובעים לא כללו בכתב התביעה את בעיית הרישום בנכס, שהייתה עניין מרכזי בהמשך התהליך.
התובעים טענו כי התקשרו עם החברה בשנת 2017 לצורך קבלת שירותי ייעוץ שכללו הלוואה ומיחזור משכנתא לבנק. לפי גרסתם, "הנתבעת ביצעה רק חלק מהשירותים המוסכמים כאשר דאגה להלוואה, אך לא ביצעה את מיחזור המשכנתא לבנק כפי שהתחייבה". הם טענו עוד כי באוגוסט 2018 נגבה מהם תשלום נוסף של 29,200 שקל בטענה שהעבודה ארכה זמן רב מהצפוי, אף שהמיחזור לא הושלם. לגרסתם, הם נותרו עם הלוואה חוץ בנקאית של כ-1.2 מיליון שקל בריבית של 9% במקום ריבית בנקאית של כ-5%, והדבר גרם להם הפסד של כ-150 אלף שקל במשך שלוש שנים.
התביעה הוגשה על סכום נמוך יותר מן הנזק הנטען בשל תקרת הסמכות של בית המשפט לתביעות קטנות. הסכום, 39,900 שקל, הורכב מ-19,950 שקל בגין חלק מן התשלום הנוסף שלטענת התובעים נגבה מהם, ומ-19,950 שקל בגין חלק מהפרש הריבית. בפסק הדין צוין כי התובעים לא צירפו לכתב התביעה מסמכים מהותיים, ובהם ההסכמים בינם לבין החברה, והמסמכים הוגשו דווקא על ידי הנתבעת במסגרת כתב ההגנה.
החברה הציגה תמונה שונה של מערכת היחסים. לפי כתב ההגנה, ההתקשרות הראשונה הייתה בהסכם מ-28 בדצמבר 2016 למתן ייעוץ וליווי פיננסי, ובעקבות השירות התקשרו התובעים ביולי 2017 בהלוואת גישור עם טריא פיפי בע"מ. לאחר מכן נחתם באוקטובר 2017 הסכם נוסף שמטרתו מיחזור הלוואת הגישור להלוואה בנקאית ארוכת טווח. החברה טענה כי השיגה במאי 2018 אישור עקרוני מבנק מזרחי טפחות, אך התובעים בחרו להתקשר עם טריא בהלוואה ארוכת טווח, משום שלשיטתם התנאים שהוצעו להם שם היו טובים יותר.
על רקע זה טענה הנתבעת כי "כל טענה של התובעים לגבי חיובי ריבית נבעה מהחלטתם העצמאית להתקשר עם הגורם המממן". היא הוסיפה כי לא נגבה מהם תשלום ביתר. בחלוף כמה שנים, ביוני 2024, נחתם הסכם נוסף למיחזור משכנתא ביחס לאותו נכס. בעקבותיו השיגה החברה אישור עקרוני מבנק דיסקונט ביולי 2024 ואישורים עקרוניים מבנק לאומי במועדים נוספים שפורטו בפסק הדין.
המחלוקת סביב ההתקשרות המאוחרת חשפה גם סוגיית רישום בנכס. לפי הנתבעת, התובעים בחרו להתקשר עם בנק לאומי, אך הבנק דרש להסדיר טעות רישום בין אגודת המושב לבין רשות מקרקעי ישראל. החברה טענה כי טיפול ברישום אינו חלק משירותיה, משום שהיא עוסקת בייעוץ פיננסי ולא בעריכת דין. היא גם טענה שניסתה לסייע מעבר לחובתה, לרבות באמצעות עורכי דין מטעמה, אך עמדה על כך שהאחריות להסדרת הרישום מוטלת על התובעים.
בינואר 2026 שלחה החברה דרישה לתשלום חוב בסך 6,416 שקל, שכלל יתרת שכר טרחה של 5,900 שקל בתוספת רכיבים נוספים. לטענתה, התביעה הוגשה כמשקל נגד לדרישה הזאת. החברה גם הציגה כתב ויתור שלפיו התובעים התחייבו שלא להעלות תביעה או טענה אם המיחזור לא יושלם מסיבות שאינן תלויות בחברה.
בית המשפט בחן את ההסכמים עצמם. בהסכם הראשון נקבע כי שכר החברה יהיה על בסיס הצלחה. בהסכם השני, שנועד ל"מיחזור משכנתא מטריא + תוספת לבניה", נקבע שכר בשיעור 2% בתוספת מע"מ משווי האשראי שיגויס. בפסק הדין נקבע כי בשני ההסכמים ההתחייבות הרלוונטית של החברה הייתה להשיג אישור עקרוני מהגוף המממן. מאחר שבמאי 2018 ניתן אישור עקרוני להלוואה של 1.18 מיליון שקל מבנק מזרחי טפחות, קבעה השופטת כי החברה עמדה במחויבותה ביחס להסכם הזה.
גם בהסכם משנת 2024 נמצא סעיף שקשר את הזכאות לשכר הטרחה למתן אישור מצד הגוף המממן, גם אם הלקוח מסרב בהמשך ליטול את ההלוואה שאושרה לו. בית המשפט ציין כי החברה אכן השיגה אישור עקרוני מבנק דיסקונט. על יסוד ההסכמים והאישורים נקבע כי יש בסיס לעמדת הנתבעת שלפיה היא השלימה את החלק שבעבורו הייתה זכאית לשכר.
בדיון טענו התובעים כי עברו למעשה את אותו תהליך שלוש פעמים ושילמו בסך הכול כ-100 אלף שקל בשלושה חוזים שונים. הם אמרו שהחברה התחייבה ללוות אותם עד השלמת הרישום וקבלת המשכנתא, ולכן היה עליה לפתור גם את בעיית הרישום. עוד טענו להתעלמות מפניותיהם ולהפסקת המענה מצד החברה. נציג הנתבעת השיב כי החברה מטפלת בגיוס ובייעוץ מול בנקים, לא ברישום מקרקעין, וכי לאחר שהובהר לתובעים שאין באפשרותה לעשות יותר הופסקה התקשורת.
השופטת קבעה כי אם התובעים סברו שמדובר באותה פעולה שנעשתה שלוש פעמים, יכלו שלא להזמין שוב את שירותי הנתבעת. חשובה יותר הייתה קביעתה כי התובעים השמיטו מכתב התביעה את בעיית הרישום, אף שהיא כנראה עמדה ברקע לכך שההלוואה האחרונה שאושרה עקרונית לא התקבלה בפועל. בפסק הדין נקבע כי ההסכם מ-2024 אינו מחייב את החברה לבדוק את המצב הרישומי וכי האחריות לתקינות הרישום בנכס מוטלת על התובעים.
בית המשפט דחה גם את טענת הנזק מהריבית. הנתבעת טענה שהתובעים לא נשארו בהלוואה בריבית של 9%, אלא עברו להסכם חלופי עם טריא בריבית קרובה יותר למקובל בשוק המשכנתאות. התובעים לא הכחישו את הטענה ולא הציגו אסמכתה אחרת. השופטת כתבה כי טענתם להפסד של כ-150 אלף שקל "לא נתמכה בבדל של ראיה". היא הוסיפה כי עצם הוויתור על סכומים נכבדים כדי להתאים את ההליך לתקרת תביעה קטנה אינו סביר ומעלה סימני שאלה בנוגע למהימנותם ולתום לבם של התובעים.
בסיכום נקבע כי ערבוב ההסכמים, היעדר פירוט באשר להסכם החלופי עם טריא, אי ההתייחסות לבעיית הרישום והמסמכים שתמכו בגרסת החברה מובילים לדחיית התביעה. התובעים חויבו בהוצאות הנתבעת בסך 1,000 שקל. פסק הדין לא קבע שהתובעים חייבים לחברה את מלוא הסכום שנדרש מהם במכתב ההתראה, אלא הכריע בתביעה שהם עצמם הגישו ודחה אותה.
מספר התיק: ת"ק 62376-01-26.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.