השופט מתח ביקורת על סיכומי עורך הדין: ״הנייר סובל הכל״ אינו תירוץ

בסופו של פסק דין שדחה תביעת נזקי גוף בגין נפילה נטענת בכביש בהרצליה, מצא השופט שרון קרן מבית משפט השלום בבת ים לנכון להקדיש התייחסות מיוחדת לאופן שבו נוסחו סיכומי התשובה של עורך הדין שייצג את התובע. השופט כתב כי אין לקבל את האמירה "הנייר סובל הכל", והעיר שהסיכומים היו צריכים להיצמד לטענות הענייניות, להימנע מהרחבת חזית ולהיכתב בסגנון מכבד יותר. הביקורת נוספה להכרעה שלפיה התובע כלל לא הוכיח שנפגע בדרך שתיאר.

יש לך מקרה דומה? רוצה לשאול עורך דין ולקבל הכוונה ראשונית? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו ותוכלו לקבל מענה מעורכי הדין שבקבוצה. פרטים

התביעה התייחסה לאירוע ממרץ 2022. התובע טען כי יצא מבית כנסת ברחוב רבן גמליאל בהרצליה כשהוא נושא סולם על כתפו, וכי פח אשפה ציבורי גדול חסם את המדרכה. לדבריו ירד לכביש כדי לעקוף את הפח, מעד בשקע או בבור צמוד למדרכה והסולם נסגר על ידו הימנית וגרם לפגיעה. הוא ביקש להטיל אחריות על עיריית הרצליה ועל מגדל חברה לביטוח בע״מ ולחייב בפיצוי.

הנתבעות, עיריית הרצליה ומגדל חברה לביטוח בע״מ, כפרו בגרסת התאונה ובאחריות לה. במוקד המחלוקת עמדו הדברים שמסר התובע מיד אחרי האירוע, בהם גרסה של נפילה מסולם מגובה של כשני מטרים, ללא אזכור של פח אשפה שחסם מעבר או של בור בכביש. ההגנה הפנתה לשיחת התובע עם מוקדן מד״א ולרישומים רפואיים ראשונים, שבהם תוארה נפילה מסולם. השופט לא קבע כיצד התרחש האירוע בפועל, אלא בדק אם התובע הוכיח את התרחיש שעליו ביסס את תביעתו.

התובע טען כי ההבדלים בין הגרסאות נבעו מקשיים בדיבורו וממצבו הנפשי, וכי לא הבהיר למוקדן היטב שהסולם היה על כתפו ולא שהוא נפל ממנו. בא כוחו טען שהסתירה אינה מהותית ושיש לראות בדבריו הראשונים על רקע מצבו הבריאותי. בית המשפט לא השתכנע שההסברים מיישבים את הראיות ואת הגרסאות השונות.

במהלך ההליך מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט, שקבע לתובע נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור 12.25% בגין פגיעה בשורש כף היד וצלקת. ואולם קיומה של נכות רפואית אינו מחליף את הצורך להוכיח את נסיבות האירוע ואת אחריות הנתבעת. על יסוד הראיות הגיע השופט למסקנה שלא הוכח שהתאונה התרחשה באופן שתיאר התובע, ולא הוכחה גם אחריות הרשות המקומית.

בעיני השופט, קשיים נוספים בגרסה לא קיבלו מענה. התובע נאסף בידי האמבולנס סמוך לביתו ולא במקום שבו טען שנפגע, ולא הוסבר מדוע נדרש להגיע לשם חרף כאביו. חבר שלדברי התובע היה עמו לאחר האירוע לא הובא להעיד, אף שיכול היה לספר היכן מצא אותו, כיצד סייע לו ומה אירע לסולם. השופט דחה את הטענה כי בהיעדר ראייה ישירה של רגע המעידה לא היה לחבר דבר שיכול היה לתרום להליך. גם בעדות בת זוגו נמצאו קשיים. השילוב בין הסתירה בתיעוד המוקדם לבין העדר חיזוק ממי שיכלו להעיד היה מרכזי בדחיית הגרסה.

לצד ההכרעה העובדתית, בית המשפט התייחס בהרחבה לאופן ניהול הטיעון מטעם התובע. השופט קבע כי בסיכומי התשובה הוצגו ניסוחים שהיה ראוי למתנם וטענות שחלקן חרגו מגדר הפלוגתאות. הוא ציין כי "היה ראוי להם להיות מנוסחים באופן מתון", והוסיף כי יש "להימנע מהרחבות חזית אסורות". הביקורת הופנתה לדרך כתיבת המסמך המשפטי, ולא נוסחה כהכרעה משמעתית או כממצא שעורך הדין פעל במרמה.

הביקורת על דרך הטיעון לא נגעה רק לסגנון. בית המשפט התייחס גם לניסיון לכלול בסיכומי התשובה טענה שלפיה נכותו הפסיכיאטרית של התובע הושפעה מן התאונה. השופט ציין כי טענה זו לא הועלתה לאורך ההליך ולא נתמכה בחוות דעת רפואית מתאימה, ולכן אין לקבל את העלאתה בשלב המאוחר. הוא הדגיש שבעל דין אינו יכול להרחיב בסיכומים את המחלוקת מעבר לראיות ולטענות שעמדו לבירור, גם כאשר הוא סבור שהגרסה שהציג מצדיקה פיצוי.

נוסף על הערת הסגנון העיר השופט שבסיכומי התובע הופיעה לראשונה גרסה נוספת, שלפיה ירד לכביש גם כדי להתרחק מן הלכלוך והריח שבסביבת הפח. התיאור הזה לא היה חלק מן הגרסה העובדתית שנבחנה בעדויות, ולפיכך לא היה אפשר להציגו בדיעבד כהשלמה ראייתית. בסיכומי התשובה אף נוספו ניסוחים שהשופט הגדיר כהשתלחות בלתי מכבדת בעירייה. הוא בחר לא לצטט אותם בפסק הדין, אך הבהיר שהיו מופרזים ושלא היה ראוי לכלול אותם בכתבי הטענות.

באשר לאחריות למפגע הנטען, השופט הזכיר כי לא הוכח היכן עמד פח האשפה ביום האירוע, מי הזיז אותו ומדוע דווקא מיקומו חייב את התובע לרדת לכביש. הוא ציין שלא הוצגה תמונה של הסולם, ולא התבררו גודלו ואופן נשיאתו, אף שלפי גרסת התובע עצמה הפגיעה ביד נגרמה כאשר הסולם נסגר עליה. כל אלה היו קשיים נפרדים ממחלוקת הגרסאות, וחיזקו את המסקנה שגם היסודות הנדרשים להטלת אחריות על העירייה לא הוכחו.

הביקורת הישירה על בא כוח התובע נוסחה בפסק הדין בלשון ממוקדת: השופט כתב שאין לקבל את הטענה כי "הנייר סובל הכל", והוסיף שסיכומי התשובה היו צריכים להיות מנוסחים באופן מתון, צמודים לטענות הענייניות שהועלו לאורך ההליך ונמנעים מ"הרחבות חזית אסורות". זו אינה הערה משמעתית עצמאית או הרשעה של עורך הדין, אלא ביקורת שיפוטית על דרך ניסוח והעלאת טענות במסגרת התיק. בית המשפט הפריד בינה לבין ההכרעה בתביעה, שהתבססה על הראיות והעדר ההוכחה.

השופט התייחס למבחן ההוכחה במונחים מובחנים: גם אם מניחים לצורך הדיון שהייתה מעידה אחרי ירידה לכביש, עדיין נדרש התובע להראות מה הייתה ההתנהגות הרשלנית המיוחסת לנתבעת שגרמה לנזק. לכן התביעה לא נדחתה רק משום שלא ניתן היה לקבוע את שיעור הפיצוי הראוי, אלא כבר בשל אי־הוכחת גרסת האירוע ואחריות הצד הנתבע. ההערה על סיכומי עורך הדין הוצבה בשולי ההכרעה הזאת, ולא שימשה תחליף לבדיקת הראיות.

בהקשר זה חשוב להפריד בין טענות הצדדים לבין קביעות בית המשפט. עצם העובדה שבמסמכים הראשוניים הופיעה גרסת נפילה מסולם, והעובדה שבית המשפט לא קיבל את ההסברים המאוחרים, היו בסיס לדחיית התביעה. לא נקבע בפסק הדין שכל פרט בגרסת התובע הומצא במכוון, והכרעתו התמקדה באי־עמידה בנטל הוכחת התביעה.

גם במבחן האחריות החלופי דן השופט במה שחסר בתשתית הראייתית. הוא ציין שלא הוכח היכן הוצב פח האשפה באותו יום, מי הניחו במקום ומדוע לא יכול התובע לעקוף אותו בלי לרדת לכביש. לא הוצגה תמונת הסולם, לא התבררו גודלו ואופן נשיאתו, והיה קושי לקשור בין מעידה נטענת בבור לבין הנזק ליד שנגרם, לפי הגרסה, עם סגירת הסולם. בית המשפט הכיר בחובת הרשות המקומית לתחזק כבישים ומדרכות, אך הדגיש שאין די בקיומה של חובה כללית כדי להוכיח רשלנות קונקרטית במקרה זה.

השופט התייחס גם למצבו האישי של התובע ולמצוקתו שהתרשם ממנה במהלך העדות. אף שההגנה נשאה בהוצאות של הליך ארוך, לרבות חוות דעת ועבודה משפטית, בית המשפט החליט שלא לחייב את התובע בהוצאות. הוא הסביר כי מדובר באדם קשה יום המתמודד עם קשיים נפשיים, בעוד הנתבעת היא גורם כלכלי איתן. לכן נדחתה התביעה ללא צו להוצאות, וכל צד נדרש לשאת בהוצאותיו.

ת״א 32386-08-23.