בית הדין האזורי לעבודה בירושלים דחה את עיקר תביעתו של סגן מנהל אגף מחשוב לשעבר בבנק יהב לעובדי המדינה, שקבע כי פיטוריו עצמם לא נעשו שלא כדין, אך חייב את הבנק לשלם לו 15,000 שקל בשל הרחקתו המיידית מהעבודה לפני שנערך לו שימוע. השופט דניאל גולדברג קבע כי הבנק לא הצביע על מקור סמכות שאפשר לממונה להורות לעובד שלא להתייצב לעבודה עד לשימוע, וכי ההחלטה על הרחקתו התקבלה בלי שניתנה לו קודם זכות טיעון. לצד זאת נדחו תביעותיו לפיצוי בשל פיטורים שלא כדין, לבונוס בגין 2022, לפיצויים לפי חוק הגנת השכר וחוק הודעה לעובד ולהשבת ניכויים שבוצעו בגמר החשבון. כל צד יישא בהוצאותיו.
צריכים עו"ד?
התובע הועסק בבנק מ-2 בספטמבר 2019 ועד פיטוריו ב-15 בנובמבר 2022, ובשנים האחרונות לעבודתו כיהן כסגן מנהל אגף מחשוב. במסגרת תפקידו היה אחראי על יחידות תשתיות ויישומי אבטחת מידע, על מנהלים ועובדים, על תוכניות עבודה ותקציבים ועל מרכזי מידע של הבנק. במהלך עבודתו קיבל גם מענקים שנתיים בגין הישגי הבנק, בסכומים שעלו מ-20 אלף שקל בגין 2019 ל-80 אלף שקל בגין 2021, וכן קיבל תוספות שכר ומינויים נוספים. בתביעתו טען כי פיטוריו נעשו בחוסר תום לב, כי הליך השימוע היה למראית עין וכי למעשה הוחלט לסיים את עבודתו עוד קודם לכן. הוא דרש בין היתר 50 אלף שקל בגין מה שתיאר כחופשה כפויה, 150 אלף שקל בגין פיטורים שלא כדין, 110 אלף שקל כבונוס לשנת 2022, פיצויים סטטוטוריים והחזר ניכויים בסך 7,983 שקל.
בנק יהב כפר בטענות. לפי גרסתו, הפיטורים נשענו על טעמים ענייניים שעיקרם כשלים ביחסי אנוש ובניהול עובדים, חוסר קבלת סמכות ויצירת אווירת עבודה עכורה. אחת מעדות הבנק תיארה את הרקע לפיטורים כיחסי אנוש בעייתיים, זלזול והתנהגות תוקפנית כלפי עמיתים וחוסר קבלת מרות, שלדבריה "אינם מתכתבים עם ערכי הנתבעת". הבנק טען כי השימוע היה אמיתי, כי העובד קיבל הזדמנויות להשיב לטענות ואף להשלים את התייחסותו לאחר שהועבר אליו תמליל שיחה מוקלטת, וכי אין בסיס לטענה שההחלטה התקבלה מראש.
נקודת המפנה התרחשה ב-20 באוקטובר 2022. יום קודם לכן התקיים דיון שבו, לפי הממונה, העובד "חצה קו אדום". בפגישה למחרת הודיעה לו הממונה כי יוזמן לשימוע וכי עד אז "אתה בחופשה". העובד חדל לעבוד בפועל מאותו מועד, אך שכרו שולם וימי ההיעדרות לא נוכו מיתרת החופשה שלו. ב-27 באוקטובר נשלחה אליו הזמנה לשימוע שבה פורטו טענות על אופן התנהלותו מול עובדים ועל אירועים שונים של יחסי אנוש, סמכות וניהול. העובד בחר שלא להתייצב לשימוע ושלח לבנק מכתב שבו כתב: "אין בכוונתי להשתתף בפארסה שאתם קוראים לה שימוע ושסופה ידוע מראש". בהמשך דרש, כתנאי להתייצבותו, התנצלות בכתב מהממונה.
בית הדין בחן את טענתו שהפיטורים הוכרעו עוד קודם לשימוע ולא קיבל אותה. נקבע כי ועדת השימוע בחנה את החומר שהובא לפניה, שמעה את עמדת הממונה וקיבלה החלטה על בסיס הטענות המקצועיות וההתנהגותיות שהוצגו. העובד עצמו ויתר על האפשרות להופיע בפני הוועדה. גם לאחר שהוועדה האזינה להקלטה של השיחה מ-20 באוקטובר, הבנק אפשר לו להשלים את התייחסותו, והעביר לו תמליל ואף את ההקלטה לבקשתו. בית הדין לא שוכנע כי ההליך היה ריק מתוכן או כי הפיטורים נבעו משיקולים זרים, ולכן דחה את רכיב התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין.
עם זאת, בית הדין הפריד בין עצם הפיטורים לבין ההחלטה להרחיק את העובד בפועל ממקום העבודה עד השימוע. הבנק טען כי לא מדובר בחופשה, משום ששילם שכר מלא ולא גרע ימי חופשה, ואף לא בהשעיה, משום שיתר החובות החוזיות נותרו בעינן. בית הדין קיבל את ההבחנה שלפיה לא הייתה זו חופשה במובנה הרגיל, אך קבע שהשאלה המכריעה נותרה ללא תשובה: מה מקור הסמכות להורות לעובד שלא להתייצב לעבודה. בפסק הדין נקבע כי "הבנק לא הצביע על מקור סמכותה" של הממונה לתת הוראה כזו, וכי עצם ההרחקה נעשתה ללא שימוע. בית הדין הפנה לפסיקה שבה נפסק פיצוי של 15 אלף שקל לעובד שהורחק באופן מיידי עד לשימוע, וקבע אותו סכום גם כאן.
גם תביעת הבונוס לשנת 2022 נדחתה. בית הדין עמד על כך שבחוזה העבודה האישי לא הייתה הוראה שהקנתה לתובע זכות קבועה למענק שנתי. העובדה שבשנים קודמות שולמו לו מענקים, ואף בסכומים הולכים וגדלים, לא הפכה את המענק לזכות חוזית מובטחת לשנה שלאחר מכן. בית הדין קיבל את עמדת הבנק כי המענק היה תלוי בשיקול דעת ובהערכת ההנהלה ולא מצא בסיס לחייב בתשלום 110 אלף שקל שהתובע דרש.
נדחו גם הטענות נגד הניכויים בגמר החשבון. התובע תקף ניכוי בגין היעדרות, יתרת חופשה שלילית ומכשיר טלפון. ביחס לימי החופשה קבע בית הדין כי הבנק הוכיח, באמצעות דיווחי הנוכחות ותלושי השכר, את ניצול היתר. ביחס למכשיר הטלפון הציג הבנק מסמך שעליו חתם העובד ובו הסכמה לשאת ביתרת עלות המכשיר במקרה של סיום עבודה ולנכות את היתרה מהשכר האחרון. הראיות הללו הועדפו על טענת התובע כי נאמר לו שאין לו חוב. גם הבקשה לפיצוי לדוגמה בשל פגמים בתלושי השכר נדחתה, לאחר שבית הדין לא מצא הצדקה להפעלת הסמכות לפסוק פיצוי בנסיבות המקרה.
בסיכום פסק הדין נותר אפוא רכיב אחד שבו התקבלה התביעה: פיצוי של 15 אלף שקל בשל ההרחקה מהעבודה ללא שימוע. בית הדין הדגיש בכך שהמסקנה כי הפיטורים עצמם היו תקינים אינה מכשירה את האופן שבו הוצא העובד ממקום העבודה קודם לקיום ההליך. מנגד, יתר הדרישות הכספיות והטענות נגד עצם סיום העסקתו נדחו. לנוכח העובדה שרק חלק קטן מן התביעה התקבל, נקבע שכל צד יישא בהוצאותיו. מספר התיק: סע"ש 12135-11-23.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.