הטענה להדבקה בקורונה במפעל לא הוכחה: תביעת בת הזוג לגמלת תלויים נדחתה

בית הדין האזורי לעבודה בחיפה דחה תביעה להכיר בהידבקות של עובד בנגיף הקורונה כפגיעה בעבודה, לאחר שקבע כי לא הוכח שסביר יותר שהעובד נדבק במפעל שבו עבד מאשר בסביבה אחרת. התביעה הוגשה בידי בת זוגו של העובד, שנפטר לאחר מחלתו, נגד המוסד לביטוח לאומי, לאחר שהמוסד דחה את בקשתה לגמלת תלויים. השופט הבכיר אלכס קוגן ונציגי הציבור רינה חדד וגלעד אליגון קבעו כי גרסתה המרכזית של התובעת לגבי חשיפה לעובד אחר במפעל נסתרה בראיות מזמן אמת, כי לא הוכח גל תחלואה מתועד במקום העבודה וכי לא נשללו מקורות הדבקה אפשריים אחרים.

עורכי דין שעשויים להתאים

צריכים עו"ד?

ע עו״ד אלירן חזן נדל״ן ומקרקעין · דין מנהלי ועתירות חדרה לפרופיל ל לירז יהודאי דיני משפחה ראשון לציון לפרופיל

המנוח עבד כאיש אחזקה וחשמלאי במפעל זריחה חלאבין בע"מ באזור התעשייה במעלות. יום עבודתו האחרון היה 3 בספטמבר 2021. בדיקת PCR שביצע ב-31 באוגוסט הייתה שלילית, ובדיקה מאוחרת יותר נמצאה חיובית. התובעת ביקשה להכיר בהדבקה כפגיעה בעבודה לפי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי ולקבל גמלת תלויים מכוח סעיף 131. החלטת פקיד התביעות מ-22 בינואר 2023 דחתה את הבקשה בנימוק: "מתוך הנתונים שבידנו לא הוכח בסבירות גבוהה שהמנוח נדבק בקורונה במקום עבודתו".

גרסת התובעת התמקדה בחשיפה נטענת בתחילת ספטמבר 2021. בהסכמות העובדתיות שנרשמו בהליך נאמר כי היא "בטוחה ב-100% שהמנוח נדבק בקורונה במקום העבודה", ולדבריה האירוע התרחש ביום חמישי, 2 בספטמבר, כאשר עובדי המחלקה המתינו לבדיקות אנטיגן ואחד העובדים נמצא חיובי. היא טענה כי המנוח המתין בסמוך לאותו עובד וכי זו הייתה נקודת ההדבקה. עוד הסתמכה על אופיו של תפקיד האחזקה, שחייב את המנוח לנוע בין מחלקות המפעל, ועל עדות של עובד אחר שתיאר בתקופה הרלוונטית היעדרויות של עובדים בשל קורונה.

המוסד לביטוח לאומי טען מנגד שלא הוכח אירוע תאונתי מוגדר ולא הוכחה הסתברות גבוהה שההדבקה אירעה בעבודה. לפי עמדתו, לא היה קשר סיבתי מוכח בין תנאי העבודה לבין המחלה. הוא הפנה גם לגרסה שלפיה המנוח עצמו אמר בשיחה עם מנהלת משאבי האנוש במפעל כי לדעתו נדבק בעת שליווה את בת זוגו לחדר מיון ב-3 בספטמבר. המוסד הדגיש שהמנוח נהג לעטות מסכה במפעל ושלא הוכחה חשיפה קרובה וממושכת לעובד שנמצא חיובי.

הקושי המרכזי בגרסת התובעת היה כרונולוגי. מרישומי המעסיק ומטופס שאלון למעסיק עלה כי העובד שאליו יוחסה ההדבקה נמצא חיובי כבר ביום 1 בספטמבר, ולא ביום 2 בספטמבר. לאחר שהתוצאה התקבלה הוא נשלח לביתו. בית הדין קבע כי משכך לא ייתכן שנכח במפעל למחרת כפי שתואר בגרסה המרכזית. גם אותו עובד מסר לחוקר הביטוח הלאומי: "אני לא הייתי לידו". הוא תיאר כניסה לבדיקה אחד אחד ושימוש במסכות, וכן אמר שמפגשי העבודה הרגילים בינו לבין המנוח היו קצרים ונועדו לדיווח על תקלות.

מנהל מחלקת האחזקה חיזק את התמונה הזו. הוא תיאר כיצד פגש את העובד שנמצא חיובי כשהוא יורד במדרגות ועוזב את המפעל מיד לאחר קבלת התוצאה. בית הדין קבע שהראיות הללו אינן מוכיחות חשיפה בנסיבות שמקימות הסתברות ממשית להדבקה. בפסק הדין הודגש כי אין די בכך שלא ניתן לדעת בוודאות ממי נדבק אדם בקורונה. כדי להכיר בהדבקה כפגיעה בעבודה היה על התובעת להניח תשתית עובדתית שמטה את מאזן ההסתברויות לכיוון מקום העבודה, והיא לא עשתה זאת.

בית הדין בחן גם את הטענה כי במפעל התחולל באותם ימים גל תחלואה משמעותי. התובעת הסתמכה על עדות של עובד שסיפר כי מדי שבוע נעדרו כחמישה או שישה עובדים בגלל קורונה. אלא שמנהלת משאבי האנוש הודתה שהמפעל לא ניהל רישום מסודר של בדיקות ותוצאות, והרישומים הפנימיים שהיו בידיה נזרקו לאחר חזרת העובדים לעבודה. תעודת עובד ציבור של הביטוח הלאומי הראתה כי בשנת 2021 הוגשו מטעם המעסיקה רק שתי תביעות לדמי בידוד, שתיהן בחודש מרץ, ולא הוגשו תביעות כאלה עבור המנוח או עבור העובד האחר בתקופה הרלוונטית.

גם בתוך מחלקת האחזקה עצמה לא נמצא חיזוק לגל הדבקה. העד מטעם התובעת נשאל אם היו חולים נוספים בצוות באותו שבוע והשיב: "מהצוות שלנו לא". בית הדין ציין כי המנוח אמנם הסתובב ברחבי המפעל במסגרת עבודתו, אך לפי הראיות עטה מסכה, והחשיפות שתוארו היו קצרות. בדוחות החקירה האפידמיולוגית לא הופיע תיעוד מפורט של התפרצות במפעל או של מקור חשיפה קונקרטי שם. בית הדין הדגיש שאין בקביעה זו לומר שלא היו מקרי קורונה במפעל, אלא שלא הוכח שמקום העבודה סיכן את המנוח יותר מסביבות אחרות שבהן שהה.

מקורות חלופיים אפשריים לא נשללו. המנוח ובת זוגו לא היו מחוסנים, ולפי תצהיר התובעת הם נהגו לצאת מהמפעל פעמיים בשבוע לבדיקות קורונה בקופת חולים. התובעת עצמה הייתה בחופשת מחלה בתקופה הרלוונטית ויצאה לבדיקות רפואיות. היא אובחנה כחיובית ב-6 בספטמבר, ובת נוספת שהתגוררה בבית אובחנה ב-12 בספטמבר. המנוח גם ביקר בחדר מיון ב-3 בספטמבר. בית הדין לא קבע מאיזה מקור נדבק, אך ראה באפשרויות הללו סיבה נוספת לכך שלא ניתן לייחס את ההדבקה לעבודה ברמת ההסתברות הנדרשת.

פסק הדין עמד גם על רף ההוכחה המיוחד שנקבע בפסיקה לתביעות הדבקה בקורונה. לפי בית הדין, כדי להכיר בהידבקות כפגיעה בעבודה יש להראות כי סביר יותר שהמבוטח נדבק בסביבת העבודה מאשר בסביבה אחרת, באמצעות ראיות אובייקטיביות בשיעור העולה על 50 אחוזים. אמנם הפסיקה הכירה בכך שבמקרים מסוימים אפשר להכריע לפי מאזן ההסתברויות גם בלי חשיפה מוכחת לחולה מאומת, אך בית הדין הדגיש שבמקרה שעליו הסתמכה התובעת הגרסה העובדתית לא הופרכה. כאן, לעומת זאת, נקבע כי הגרסה המרכזית לגבי מועד המפגש עם העובד החיובי נסתרה. לכן לא היה די באמירה הכללית שלא ידוע ממי נדבק המנוח. גם לעניין מינוי מומחה רפואי נקבע שאין מדובר בשלב אוטומטי: נדרשת תחילה תשתית עובדתית מבוססת של היתכנות לכאורית, ותשתית כזו לא הונחה במקרה זה.

בית הדין אף דחה את האפשרות למנות מומחה רפואי, משום שלשיטתו לא הונחה קודם לכן תשתית עובדתית מספקת לחשיפה בעבודה. ההכרעה נשענה אפוא על השלב העובדתי: הסתירה במועד החשיפה הנטען, העדר תיעוד של גל תחלואה, עדות העובד שנמצא חיובי והאפשרויות החלופיות שלא נשללו. התביעה להכרה בהדבקה כפגיעה בעבודה נדחתה, וכמקובל בהליכים מתחום הביטחון הסוציאלי לא נפסקו הוצאות. מספר התיק: ב"ל 37342-02-24.