בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו קיבל תביעה של גמלא מילניום מגורים בע"מ לאכיפת ערבויות אישיות שניתנו להבטחת הלוואה לחברה יזמית, אך הפחית באופן משמעותי את ריבית הפיגורים שנקבעה בהסכם. השופטת סיגל יעקבי קבעה כי יתרת החוב במועד הפירעון, 5 בספטמבר 2021, עמדה על 2,611,791 שקל, וכי ממועד זה ניתן לחייב בהצמדה ובריבית חודשית של 1.4166%, המשקפת את התקרה השנתית של 17% לפי צו הריבית. לעומת זאת, הריבית החוזית של 2% לחודש, 24% לשנה במונחים נומינליים, הוגדרה "ריבית מופרזת". ההליך נגד אחד משלושת הערבים מעוכב בשל צו פתיחת הליכים שניתן בעניינו.
עורכי הדין שלנו
התביעה עסקה בהלוואה שהעמידה גמלא מילניום לחברה שקידמה פרויקטים של בנייה. בהסכם מימון מ-28 בפברואר 2019 התחייבה המלווה להעמיד עד 3 מיליון שקל, והסכום הועבר ב-7 במרץ 2019. ההסכם קבע תמורה שנתית של 15% מסכום המימון בתוספת מע"מ, עמלת ליווי של 20 אלף שקל בתוספת מע"מ, ומועדי פירעון: מיליון שקל בתוך 90 ימים והיתרה בתוך 24 חודשים.
שלושה בני משפחה חתמו על ערבות אישית להתחייבויות החברה. בנוסח הערבות נקבע שהם ערבים "ביחד ולחוד" לכל התחייבויות החברה, מתחייבים לשלם לפי "דרישתו הראשונה של המלווה", וכן כי "ערבותנו זו אינה תלויה במשלוח דרישה קודמת ליזם". עורכת הדין שאימתה את החתימות אישרה כי החותמים חתמו בפניה לאחר שהבהירה להם את משמעות החתימה והערבות.
במאי 2020 נחתמה תוספת ראשונה שבמסגרתה הועמד לחברה מימון נוסף של 500 אלף שקל, וגם ביחס אליה נחתמו ערבויות אישיות. במרץ 2021 נחתמה תוספת שנייה שהאריכה את מועד הפירעון בשישה חודשים, עד 5 בספטמבר 2021. לצורך ההארכה נמסרו שלוש המחאות, ובהן המחאה אחרונה על 2,611,791 שקל בגין "פירעון סופי של ההלוואה - קרן + ריבית". שתי ההמחאות הראשונות נפרעו, ואילו ההמחאה האחרונה לא נפרעה.
גמלא טענה כי היא רשאית להיפרע מהערבים וכי אין צורך שתנהל קודם תביעה כספית מלאה נגד החברה החייבת. היא הצביעה על מכתבי התראה שנשלחו לחברה ועל נוסח הערבות שבו ויתרו הערבים על דרישה קודמת מהחייבת. עוד טענה כי הערבים "אינם חוסים תחת ההגדרה של 'ערב יחיד'", משום שהם שותפים עסקיים בחברות ובפרויקטים הקשורים לחברה החייבת ובעלי אינטרס כלכלי משותף.
הערבים טענו מנגד כי סעיף 8 לחוק הערבות אינו מאפשר לפנות אליהם לפני מיצוי הליכים נגד החייבת, וכי במועד הגשת התביעה עדיין לא ניתן צו חדלות פירעון לחברה. הם טענו גם שהם "ערב יחיד" ולכן זכאים להגנות הנוגעות לחובת גילוי. לשיטתם, אין שותפות משפטית בינם לבין החברה, וכל אחד ניהל חברות משלו. בנוסף טענו שההסכם כולל "ריבית נשך מופרזת", הן בריבית הבסיסית של 15% והן בריבית הפיגורים של 2% לחודש ובפיצוי מוסכם נוסף של 10%.
אחד המסמכים שנשקלו היה הודעת דוא"ל שנשלחה ביוני 2022 מטעם אחד הערבים, שבה נכתב "אכן מודים בסכום החוב", לצד בקשה לארכה ודחיית טענות אחרות שהועלו כלפיהם. בית המשפט לא הסתפק בהודעה זו בלבד, אלא בחן את מבנה ההסכמים, הערבויות וההתנהלות העסקית בין הצדדים.
בשאלת הפנייה לערבים קיבל בית המשפט את עמדת גמלא. נקבע כי סעיף 8 לחוק הערבות אינו מחייב נושה להגיש תחילה תביעה ולמצות את כל ההליכים נגד החייב העיקרי. די בדרישה קודמת לתשלום, ובמקרה זה נשלחו כמה מכתבי התראה עוד לפני התביעה. מעבר לכך, נוסח הערבות קבע במפורש שאין היא תלויה במשלוח דרישה קודמת ליזם, ובית המשפט ראה בכך ויתור תקף על התנאי, בין היתר משום שמשמעות הערבות הוסברה לחותמים בעת החתימה.
גם טענת "ערב יחיד" נדחתה. בית המשפט בחן את הקשרים העסקיים שבין בני המשפחה והחברות שבבעלותם, את השימוש בשם הקבוצתי, את הפרויקטים שנזכרו בהסכם ואת עדויות הנתבעים. נקבע כי אף שהקבוצה לא התאגדה כחברה נפרדת, התקיימה למעשה שותפות שאינה רשומה. לפי הגדרת חוק הערבות, שותף של החייב אינו נחשב "ערב יחיד". לכן ההגנות המיוחדות שלהן טענו הערבים לא חלו עליהם.
הנקודה שבה קיבל בית המשפט חלק משמעותי מטענות ההגנה הייתה הריבית. השופטת הבחינה בין שתי תקופות. עד למועד הפירעון הסופי ההלוואה לא הייתה צמודה למדד, ולכן התקרה שבצו הריבית החלה על מלווה צמוד ערך לא הגבילה את ריבית הבסיס של 15% בתוספת מע"מ ואת עמלת הליווי. ביחס לתקופה זו נקבע שהתנאים אינם אסורים מכוח צו הריבית שעליו הסתמכו הנתבעים.
המצב השתנה לאחר 5 בספטמבר 2021. לפי סעיף הפיגורים, סכום שלא שולם במועד נשא גם הפרשי הצמדה וגם ריבית של 2% לחודש. מרגע שהחוב הפך צמוד למדד חלה תקרת ריבית הפיגורים שבצו הריבית, 17% לשנה. בית המשפט קבע כי 2% לחודש משקפים ריבית נומינלית של 24% לשנה ולכן חורגים מהתקרה ומהווים "ריבית מופרזת".
בהתאם לסעיף 6 לחוק הריבית, קבע בית המשפט כי אין לו שיקול דעת להשאיר את הריבית המופרזת על כנה: יש להפחיתה לשיעור המרבי ולהשתחרר מהחלק העודף. ההפחתה חלה לא רק על שיעור הריבית עצמו. מאחר שהגדרת ריבית כוללת כל תמורה שמתווספת לקרן בקשר להלוואה, בית המשפט כלל בחישוב גם את המע"מ על ריבית הפיגורים ואת הפיצוי המוסכם של 10%, ושחרר את החברה והערבים מחיובים אלה בתקופת הפיגור.
בית המשפט תיקן גם את מדד הבסיס להצמדה. בתחשיב גמלא נעשה שימוש במדד ינואר 2019, מועד נטילת ההלוואה, אולם נקבע שההצמדה החוזית חלה רק ממועד הפירעון שלא קוים. לכן הבסיס צריך להיות המדד הידוע ב-5 בספטמבר 2021, ולא מדד מוקדם יותר.
טענה נוספת של הערבים הייתה שהחזר ההלוואה תלוי ברווחים שיתקבלו מפרויקטים מסוימים שנזכרו בהסכם. בית המשפט דחה פרשנות זו. נקבע שהסעיף שציין מקורות פירעון אינו מתנה את המועדים הקבועים בהסכם בהצלחת הפרויקטים. ההסכם כלל מועדי פירעון מפורשים, והתוספת השנייה אף נחתמה כדי לדחות את המועד בשישה חודשים, תוך מסירת המחאה על מלוא יתרת הקרן והריבית.
בסוף ההליך התקבלה התביעה, אך החיוב הותאם למגבלות חוק הריבית. יתרת החוב במועד הפירעון נקבעה על 2,611,791 שקל, ומאז היא נושאת הצמדה וריבית של 1.4166% לחודש לפי התקרה שבצו. הנתבעים הפעילים בהליך חויבו גם בהוצאות התובעת בסך כולל של 40 אלף שקל. ההליך נגד הנתבע הראשון נותר מעוכב בשל צו פתיחת ההליכים בעניינו.
ת"א 41956-02-23
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.