בית משפט השלום בתל אביב-יפו דחה במלואה תביעה שהגישה רונן בר אחזקות בע"מ נגד בעלי דירות בבית משותף, לאחר שקבע כי ההליך לא נועד למעשה לאכוף את הזכויות שעליהן הצביעה החברה בכתב התביעה, אלא לשמש אמצעי לחץ על מי שלא חתמו על הסכם תמ"א 38/2 עם יזם מסוים. השופטת עדי ניר בנימיני קבעה כי התשתית הראייתית, ובמיוחד עדותו של נציג החברה התובעת, הוכיחה שימוש לרעה בהליכי משפט. לצד דחיית הסעדים נתנה ההכרעה ביטוי גם בהוצאות משמעותיות שנפסקו לזכות הנתבעים.
צריכים עו"ד?
התובעת מחזיקה ביחידה מסחרית בקומת הקרקע של הבניין. היא הגישה תביעה נגד כמה מבעלי הדירות וביקשה, בין היתר, צווי הריסה ביחס לבנייה שלטענתה נעשתה שלא כדין וברכוש המשותף, תשלומי איזון, דמי שימוש וסעדים כספיים. הסכום הכספי שנתבע עמד על 237,255 שקל, לצד סעדים שאינם כספיים. ברקע התנהל מהלך לקידום פרויקט תמ"א 38/2 על ידי יזם, וחלק מבעלי הדירות חתמו על הסכם עם אותו יזם בעוד אחרים לא עשו כן.
בסיכומיה טענה התובעת כי החריגות מצדיקות "צווי הריסה וסילוק יד", ולחלופין תשלומים ודמי שימוש. במהלך ההליך התברר שחלק מהבנייה נעשתה מכוח היתרים, וביחס לחלק מהסטיות שנותרו חוות דעת מומחה בית המשפט הייתה שניתן להסדירן ושאין להן השפעה מהותית כפי שנטען. במקביל, חלק מהתביעות נגד נתבעים הסתיימו לאחר שהצטרפו להסכם התמ"א.
הנתבעים טענו כי עצם בחירת הנתבעים אינה מקרית. לדבריהם, התביעה הופנתה כלפי מי שלא חתמו על ההסכם עם היזם, ולכן "התביעה עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט כאמצעי פסול לכפיית הסכם תמ"א". הם ביקשו מבית המשפט לבחון לא רק את הטענות הקנייניות והתכנוניות על פני כתב התביעה, אלא גם את המטרה המעשית שבשמה הוגש ההליך ואת הקשר שבין התובעת לבין היזם.
המפנה המרכזי הגיע בחקירת נציג התובעת. הוא הבהיר כי באופן אישי אין לו סכסוך עם הנתבעים ואמר: "אני אין לי שום דבר נגד אף אחד מהדיירים פה". כאשר נשאל אם התביעה נגד בעל דירה תוסר אם אותו בעל דירה יחתום על הסכם התמ"א, השיב: "כן. חד משמעי כן". לפי פסק הדין, הוא גם אישר שהיזם הוא שיזם את המהלך ומימן את ניהול ההליך, וכי הובטח לו שלא יידרש להגיע לדיונים משום שהגשת התביעה צפויה להשיג את תכליתה באמצעות לחץ לחתימה.
בית המשפט מצא פער בין תצהירו של נציג התובעת לבין העדות שמסר בחקירה. נקבע שהוא חתם על תצהיר שנוסח עבורו אף שלא הכיר את מכלול העובדות, וכי חקירתו חשפה שהמטרה האמיתית של ההליך אינה זהה למטרה שהוצגה בכתב התביעה. השופטת תיארה את התובעת כ"כלי" ששימש גורמים אחרים לצורך הגשת תביעה שנועדה לשרת מטרה חיצונית להליך.
פסק הדין בחן גם את הטענות לגופן. בית המשפט התייחס לעקרונות שבסעיף 14 לחוק המקרקעין, לאיסור על שימוש לרעה בזכות קניינית ולפסיקה הנוגעת לאיזון בין זכויות בעלים לבין הפגיעה הנטענת. נקבע כי גם כאשר בעל מקרקעין מצביע על זכות קניינית, אופן השימוש בזכות כפוף לעקרונות תום הלב ואינו מאפשר לעשות בה שימוש ככלי להשגת מטרה זרה. בהקשר הדיוני הפנה בית המשפט לתקנות סדר הדין האזרחי העוסקות בשימוש לרעה בהליכי משפט ובסמכות לסלק הליך כאשר ניהולו חורג מתכליתו הלגיטימית.
אחד השיקולים היה האכיפה הסלקטיבית שנחשפה. לפי פסק הדין, לא כל מי שביצע בנייה או הרחבה נתבע, והקו המבדיל בפועל היה במידה רבה השאלה אם בעל הדירה חתם על הסכם התמ"א עם היזם. העובדה שתביעה נגד מי שחתם יכולה הייתה להסתיים, בעוד שההליך נמשך נגד מי שסירב, חיזקה את הקביעה כי הסעד המשפטי שימש מנוף להשגת החתימה ולא מטרה בפני עצמה.
השופטת קבעה כי מדובר במקרה חמור שבו "התובעת משמשת רק 'כלי' בידי אחרים להגשת תביעה שנועדה לשרת מטרה אחרת לגמרי מזו שנתבעה". עוד נקבע כי ההליך נועד להפעיל על הנתבעים "איום" בצווי הריסה ובחיוב כספי משמעותי כדי להביאם לחתום על ההסכם. לפי פסק הדין, נסיבות אלה חותרות תחת יסודות ההליך השיפוטי והופכות את בית המשפט לכלי להשגת מטרות חיצוניות, ולכן מצדיקות את הסנקציה החריגה של דחיית התביעה.
לצד זאת הדגישה השופטת כי פסק הדין אינו מבטל את חשיבות ההתחדשות העירונית ואינו נותן הכשר לבנייה בניגוד להיתר או לשימוש ברכוש משותף ללא הסכמה כדין. נקבע במפורש כי לפרויקטים של תמ"א 38 ולחיזוק בתים משותפים יש תכליות ציבוריות חשובות, ובהן חיזוק מפני רעידות אדמה והוספת מרחבים מוגנים. אולם קיומו של אינטרס רצוי אינו מאפשר, לפי בית המשפט, להשתמש בתביעה שאינה משקפת את המחלוקת האמיתית כדי לכפות התקשרות עם יזם מסוים.
בהכרעה הודגש כי אם מתקיימים התנאים שבדין לקידום פרויקט חרף התנגדות בעלי דירות, קיימים הליכים שנועדו לכך. מה שלא התקבל הוא הניסיון להשתמש בתביעה על הריסות, דמי שימוש ותשלומים כתחליף להליך המתאים וכאמצעי לחץ. בית המשפט קבע כי בנסיבות הספציפיות מדובר בהתנהלות כוחנית וחסרת תום לב העולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט.
התביעה נדחתה במלואה. בשאלת ההוצאות קבע בית המשפט כי אין די בשיפוי ריאלי בלבד, אלא יש מקום גם להוצאות מוגדלות שישקפו את חומרת ההתנהלות ואת הצורך להרתיע מפני שימוש דומה בהליכים. לנתבעים 1 ו-2 יחד נפסקו 75 אלף שקל, לנתבעת 4 נפסקו 75 אלף שקל, לנתבעת 5, שהתביעה נגדה כבר נדחתה בהסכמה בשלב מאוחר, נפסקו 70 אלף שקל, ולנתבעת 6 נפסקו 75 אלף שקל. בית המשפט שקל גם חיוב לטובת אוצר המדינה אך החליט שלא לעשות כן, לאחר שסבר שההוצאות שכבר נפסקו ממלאות את התכלית ההרתעתית.
ת"א 31522-09-22
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.