בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דחה תביעה של עובד לשעבר במפעלי נשק לישראל, שביקש להכיר בפגיעה נפשית שלטענתו נגרמה בעקבות תקלה במהלך ניסוי ירי במקלע בנובמבר 2020. אף שבית הדין כבר קבע כי האירוע היה מבהיל מבחינתו הסובייקטיבית של העובד והעמיד אותו לבחינת מומחית רפואית, השופטת אופירה דגן-טוכמכר אימצה את חוות דעת המומחית שלפיה אין קשר סיבתי בין האירוע לבין מצבו הנפשי הנוכחי של התובע, גם לא בדרך של החמרה. התביעה נדחתה, וכך גם בקשתו החלופית למנות מומחה פסיכיאטרי נוסף או אחר.
צריכים עו"ד?
התובע, יליד 1975 והנדסאי אלקטרוניקה, עבד מינואר 2016 עד ינואר 2021 כראש צוות בפרויקט לפיתוח מערכת ירי אלקטרונית בשם "ארבל". במסגרת עבודתו נדרש לבצע ניסויי ירי בתדירות של פעמיים עד ארבע פעמים בשבוע. בחלק מהניסויים ירה בעצמו ובאחרים ביצע את הירי עובד שהיה כפוף אליו. האירוע שנבחן בתיק התרחש ב-17 בנובמבר 2020, בעת ניסוי במקלע מסוג נגב.
לפי העובדות שקבע בית הדין לצורך מינוי המומחית, התובע עמד במרחק של כמטר וחצי מאחורי העובד שביצע את הירי. במהלך הניסוי אירעה תקלה המכונה "נגב משתולל", שבה הירי נמשך ברצף בלי שליטה באמצעות ההדק. בשרשור היו 30 עד 40 קליעים, ובמשך שלוש עד ארבע שניות נורו כולם ברצף. בשל הרתע הוטה קנה הנשק תחילה כלפי מעלה ולאחר מכן מטה, ומספר קליעים פגעו במשטח האספלט במרחק של כמטר וחצי לפני קו היורים.
לצד זאת קבע בית הדין בתשתית העובדתית כי בחודשים האחרונים לעבודתו, עוד לפני אירוע הירי, חווה התובע קשיים ודיווח על מצוקה בעבודה ועל רקע יחסיו עם בת זוגו. אותם תהליכים הובילו לגירושים ולפיטורים במועדים כמעט מקבילים. בית הדין הבהיר כי המסכת שהובילה לפיטוריו אינה יכולה לשמש בסיס להכרה בתאונת עבודה, ולכן השאלה הרפואית צריכה להתמקד באירוע הירי עצמו ובהשלכתו על מצבו הנפשי.
המומחית שמונתה מטעם בית הדין, ד"ר פנינה דורפמן אתרוג, קבעה כי מצבו הנוכחי של התובע אינו נובע מאירוע הירי. היא אבחנה בין היתר הפרעות נפשיות והתנהגותיות כתוצאה משימוש בקנבינואידים עם תסמינים דיכאוניים, וכן רקע נוסף, וסברה כי בסמוך לאירוע התקיימה הפרעת הסתגלות עם תגובה דיכאונית וחרדתית מעורבת. עם זאת, מסקנתה הייתה שאין קשר סיבתי, לרבות בדרך של החמרה, בין האירוע בעבודה לבין מצבו הנפשי הנוכחי.
התובע התנגד למסקנה זו. הוא תיאר את האירוע כ"ירי חי ובלתי נשלט" וטען כי חווה "סכנת חיים מיידית, הלם מוחלט וחוסר אונים". לשיטתו, המומחית אימצה גישה מצמצמת מדי להגדרת טראומה, התייחסה כאילו קיימת "רשימה סגורה" של אירועים היכולים לבסס PTSD, ולא ערכה מיפוי שיטתי של התסמינים שתועדו בעניינו. הוא טען גם כי היא ייחסה את מצבו לצריכת קנאביס רפואי שהחלה, לטענתו, רק לאחר שכבר תועדו תסמינים נפשיים.
אחת מטענותיו המרכזיות נגעה לאופן שבו תיארה המומחית את האירוע. בשאלות ההבהרה נשאלה כיצד תיאור של אירוע שבו "היו רק מספר נתזי אספלט" מתיישב עם קביעת בית הדין שהאירוע היה מבהיל במישור הסובייקטיבי. המומחית השיבה כי זה היה תיאור שמסר לה התובע עצמו בעת בדיקתו. התובע טען כי ניסוח זה מרוקן את האירוע ממשמעותו ומתרחק מהתשתית העובדתית המחייבת שקבע בית הדין.
המוסד לביטוח לאומי ביקש לדחות את התביעה. הוא טען שחוות הדעת היא "בהירה, ברורה וחד משמעית", כי המומחית ניטרלית והשיבה באופן מפורט ומנומק לשאלות ההבהרה, וכי אין פגם המצדיק מינוי מומחה נוסף. עוד הדגיש את המעמד המיוחד שניתן בפסיקה לחוות דעתו של מומחה שמונה מטעם בית הדין, שאותה תיאר בהתאם לפסיקה כ"אורים ותומים" בתחום הרפואי.
בית הדין קיבל את עמדת המוסד. בפסק הדין הודגש כי שאלת הקשר הסיבתי היא בסופו של דבר שאלה משפטית המושתתת על חומר הראיות, אך לחוות דעת המומחה האובייקטיבי שממונה מטעם בית הדין ניתן משקל מיוחד. הסטייה ממנה שמורה למקרים שבהם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן. במקרה הנוכחי לא נמצאה הצדקה כזו.
בית הדין דחה את הטענה שהמומחית התעלמה מהעובדות שנקבעו. נקבע כי היא קיבלה את רשימת העובדות שנמסרה לה והתייחסה לאירוע כ"אירוע דחק", אך סברה שהשלכותיו לא נמשכו במשך שנים. העובדה שרופאים ומטפלים אחרים התרשמו אחרת אינה שוללת את משקלה של חוות הדעת מטעם בית הדין. עוד נקבע כי המומחית השתמשה בסיווג ICD-10 בהתאם לסיווג שנקבע על ידי משרד הבריאות, ולא ב-DSM-5 שהעדיף התובע.
בפסק הדין הודגש כי לא כל אירוע דחק מוביל בהכרח לאבחנה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית. לפי המומחית, התמונה שנמצאה אצל התובע לא כללה את מכלול המאפיינים שנדרשו לשיטתה לאבחנה זו, ובחומר הרפואי היו נתונים שתמכו באבחנות אחרות. בית הדין ציין גם את העובדות שנקבעו מראש בדבר קשיים ומשבר משפחתי ותעסוקתי שקדמו לאירוע הירי, וקיבל את עמדת המומחית כי יש להביאם בחשבון בהערכת מצבו.
הטענה החלופית למינוי מומחה נוסף נדחתה אף היא. בית הדין לא מצא כי חוות הדעת לקתה בחוסר בהירות, בסתירה מהותית או בהתעלמות מהשאלות שהופנו למומחית. שאלות ההבהרה הרבות קיבלו תשובות, וגם אם התובע חלק על המסקנות המקצועיות, מחלוקת כשלעצמה אינה עילה להחלפת מומחה שמונה מטעם בית הדין.
בסופו של דבר הבחין בית הדין בין ההכרה באופי המבהיל של האירוע מבחינת התובע לבין השאלה הרפואית אם האירוע גרם למצב הנפשי שבגינו הוגשה התביעה. הראשונה לא הספיקה להוכחת השנייה. מאחר שהמומחית שללה קשר סיבתי והעמדה לא נסתרה באופן המצדיק סטייה ממנה, נדחתה התביעה להכרה בפגיעה הנפשית כתוצאה מאירוע העבודה. לא נפסקו הוצאות.
ב"ל 28021-12-21
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.