בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דחה את בקשת המוסד לביטוח לאומי למחוק תביעה שהגיש אח חדר ניתוח להכרה במחלת הסרטן AML כפגיעה בעבודה, לאחר שהתובע נפטר במהלך בירור ההליך. השופטת תמר עציון פלץ קבעה כי אלמנתו רשאית להמשיך לנהל בשמו את התביעה שהגיש בחייו. עם זאת, בקשת האלמנה לתקן את כתב התביעה ולצרף אליו גם את תביעתה האישית לגמלת תלויים בנפגעי עבודה התקבלה רק בחלקה: ההליך המקורי ימשיך כפי שהוגש, ללא תיקון וללא צירוף תביעת התלויים.
צריכים עו"ד?
המנוח הגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה להכיר במחלת AML שבה לקה ״כפגיעה בעבודה, כתוצאה מחשיפתו לחומרים מסוכנים במסגרת עבודתו כאח בחדר ניתוח״. המוסד דחה את תביעתו ב-11 בספטמבר 2023. בעקבות הדחייה פנה המבוטח לבית הדין לעבודה ב-8 בספטמבר 2024 וביקש שבית הדין יכיר בקשר הנטען בין מחלתו לבין תנאי עבודתו. ההליך טרם הגיע לשלב ההוכחות או להכרעה לגופו כאשר התובע נפטר ממחלתו ב-27 בינואר 2026.
לאחר הפטירה ביקש המוסד לביטוח לאומי למחוק את התביעה. טענתו הייתה כי ״גמלה אינה עוברת בירושה״ וכי עם מות המבוטח פקע גם ייפוי הכוח שניתן לצורך ניהול ההליך. האלמנה התנגדה למחיקה והודיעה כי היא ״עומדת על המשך ניהול התביעה בגין תקופת חייו של המנוח״. במקביל ביקשה לתקן את התביעה כך שתכלול גם את זכאותה שלה לגמלת תלויים בנפגעי עבודה, לאחר שהמוסד דחה את תביעתה לגמלת תלויים ב-16 באפריל 2026.
המוסד התנגד לצירוף תביעת התלויים. לדבריו, תביעה זו מתייחסת לגמלה ממועד הפטירה ואילך והיא עילת תביעה שונה, חדשה ועצמאית מההליך שהמנוח הגיש בחייו. מכאן, לשיטתו, אין מקום לאחד אותה עם התביעה המקורית שעניינה זכאות המנוח להכרה בפגיעה בעבודה ולזכויות הנובעות מתקופת חייו.
בית הדין נדרש להבחנה בחוק הביטוח הלאומי בין עצם הזכות לגמלה לבין ״חוב גמלה״. לפי פסק הדין, סעיף 303(ג) קובע את הכלל שלפיו זכות לגמלה אינה עוברת בירושה, ואילו סעיף 308 עוסק במצב שבו זכות לגמלה כבר התגבשה אך התשלום טרם נגבה, ומאפשר בתנאים שנקבעו תשלום לשאיריו של המבוטח, להבדיל מיורשיו. בפסיקת בית הדין הארצי נקבעו שני תנאים מצטברים: שהזכות לגמלה הייתה קיימת במועד הפטירה ושהמבקש לקבלה הוא שאיר כהגדרתו בחוק.
השופטת הפנתה לדיון בפסיקת בית הדין הארצי בשאלה מתי נוצר ״חוב גמלה״. בפסקי הדין שהוזכרו נקבע כי אין הצדקה לכך שזכותו של מבוטח תיקבע על פי נתון מקרי של משך ההליך והאם הצליח להישאר בחיים עד לסיומו, כאשר הוא עצמו הגיש בחייו את התביעה ועשה את שנדרש ממנו לשם מימוש הזכות. בפסק הדין צוטטה העמדה שלפיה כאשר המבוטח הגיש בעצמו הליך להכרה בזכותו וההליך החל להתברר לפני פטירתו, אין לשלול קיומו של חוב גמלה רק משום שההליך לא הסתיים עד יום מותו.
בית הדין הדגיש את ההיבט הסוציאלי שעמד בבסיס אותה פסיקה. אם מבוטח לא קיבל בחייו גמלה שלבסוף יתברר כי היה זכאי לה, הדבר עשוי להשפיע לא רק עליו אלא גם על התא המשפחתי ועל השאירים התלויים בו. לכן, קביעה שלפיה הזכות נעלמת רק משום שההכרעה השיפוטית התעכבה עד לאחר מותו עלולה להפוך את משך ההליך לנתון מכריע שאינו תלוי במבוטח. בפסק הדין צוין כי פרשנות כזו תביא לתוצאה מקרית ובלתי צודקת.
השופטת הבחינה את המקרה שלפניה ממקרה אחר שנדון בפסיקה. כאן המבוטח לא המתין עד לאחר פטירתו לצורך פתיחת ההליך: הוא הגיש בעצמו בחייו את התביעה למוסד, קיבל החלטת דחייה ולאחריה הגיש את התביעה לבית הדין. רק לאחר שההליך כבר היה תלוי ועומד הוא נפטר. בנסיבות אלה קבע בית הדין שיש לאפשר לאלמנה להמשיך את התביעה בשמו.
ההחלטה אינה קביעה שמחלת הסרטן של המנוח אכן נגרמה מעבודתו. שאלת ההכרה במחלה כפגיעה בעבודה נותרה פתוחה ותתברר בהמשך ההליך. ההכרעה הנוכחית עוסקת רק בשאלה הדיונית והמהותית אם פטירת התובע מחייבת למחוק את התביעה שכבר הגיש, ועל כך השיב בית הדין בשלילה.
לעומת זאת, בקשת האלמנה לצרף כבר עכשיו את תביעת התלויים לא התקבלה. בית הדין קבע שיש להמתין לתוצאה בתביעה המקורית. אם תביעת המנוח תתקבל, יידרש המוסד לביטוח לאומי לדון מחדש בזכאות האלמנה לגמלת תלויים בנפגעי עבודה, תוך שמירת זכותה להשיג על ההחלטה שתתקבל בעניינה. בכך נשמרה ההפרדה בין תביעת המנוח לתקופת חייו לבין התביעה העצמאית של האלמנה ממועד פטירתו ואילך.
התוצאה היא שבקשת המוסד לביטוח לאומי למחיקת התביעה נדחתה. בקשת האלמנה התקבלה חלקית בלבד: היא תוכל להמשיך בשמו של בעלה המנוח את ההליך שהחל בחייו, אך כתב התביעה לא יתוקן ותביעת התלויים שלה לא תצורף בשלב זה. שאלת ההוצאות הושארה לסיום ההליך. מספר התיק: ב״ל 18566-09-24.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.