בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב הכיר בנפילה של נהג הסעות לאחר שיצא מרכבו סמוך לביתו כתאונת עבודה. השופטת אסנת רובוביץ-ברכש ונציגת הציבור נאוה רוזנבלום קבעו שהחניה שבה אירעה הנפילה אינה חלק מרשות היחיד של הנהג, אלא שטח שהופקע ונמצא בבעלות המועצה המקומית באר יעקב. מאחר שהמקום פתוח, אינו מגודר, משמש גם שכנים ואינו נתון לשליטה מלאה של הנהג, נקבע שהתאונה אירעה ברשות הרבים בדרך חזרה מן העבודה.
התובע, יליד 1945, עבד כנהג הסעות בעסק של בנו. בפברואר 2024, לאחר שסיים את עבודתו וחזר לביתו, החנה את רכבו, יצא ממנו ונפל. הוא הגיש תביעה לדמי פגיעה, אך המוסד לביטוח לאומי דחה אותה בנימוק שהדרך מן העבודה כבר הסתיימה ושהתאונה אירעה בתוך תחום ביתו הפרטי.
במכתב הדחייה הפנה המוסד לסעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי, המרחיב את ההכרה בתאונת עבודה גם לתאונה בדרך מן המעון לעבודה או מן העבודה למעון. לפי המוסד, בעת הנפילה כבר היה הנהג ב"תחום ביתך הפרטי", ולכן אי אפשר לראות באירוע תאונת עבודה. גם ועדת תביעות שאליה פנה המליצה שלא לשנות את ההחלטה.
הנהג טען שהתאונה אירעה ב"חניה הציבורית" לאחר שירד מן הרכב, ולא בשטח הפרטי של ביתו. הוא הציג תוכנית הפקעה, נסח רישום ותמונות. לדבריו, השטח הופקע לטובת המועצה המקומית עשרות שנים קודם לכן, הוא פתוח לכול ומשמש לחניה. במקום נמצאים גם מחסנים וציוד שאינם בשליטתו.
לתמיכה בתביעה הוגשו תצהירים של הנהג ושל בנו, וכן מסמכי רישום ותצלומים. בדיון ההוכחות נחקרו שניהם על השימוש היומיומי במקום, על הריצוף שבוצע בו ועל האפשרות של שכנים ואנשים אחרים לחנות. המוסד הסתמך, בין היתר, על חקירת הנהג בידי חוקר מטעמו ועל הביטוי שבו השתמש שם לתיאור החניה.
המוסד טען מנגד שהנהג עצמו אמר לחוקר כי חנה "בחניה הפרטית". לטענתו, מדובר במתחם מגורים של המשפחה המורחבת, שבו אין תנועת עוברי אורח, וההפקעה הפורמלית אינה משנה משום שהמועצה לא תפסה חזקה פיזית ולא השתמשה בשטח. עוד טען שהפגיעה אינה קשורה לסיכוני הדרך וכי מצבו הרפואי של התובע נובע מתחלואה טבעית.
בית הדין פתח במסגרת המשפטית. סעיף 79 לחוק מגדיר תאונת עבודה כתאונה שאירעה תוך כדי העבודה ועקב העבודה. סעיף 80(1) מרחיב את ההגדרה לנסיעה או להליכה מן המעון לעבודה ובחזרה. הפסיקה קבעה שההרחבה חלה על סיכוני הדרך ברשות הרבים, אך לא על תאונה בתוך המעון או בשטח פרטי שבו המבוטח שולט בסיכונים.
המבחן אינו מסתפק בשאלה אם העובד כבר החל או סיים את נסיעתו. נדרשים שני תנאים: תכלית הדרך צריכה להיות הגעה לעבודה או חזרה ממנה, ומקום האירוע צריך להיות מחוץ למתחם השליטה בפועל של המעון. כל עוד המבוטח הוא "אדון לעצמו" ושולט בסביבה ובאמצעים לסילוק הסיכונים, המקום נחשב רשות היחיד שלו.
בפסיקה שהובאה בפסק הדין נדחו בעבר תביעות של עובדים שנפלו בחצר פרטית, בשביל, בגינה או במדרגות המשמשות את הבית, גם כאשר התאונה התרחשה לאחר שהחלו את דרכם לעבודה. הטעם לכך הוא שבמרחב הפרטי האחריות לנטרול הסיכון מוטלת על המבוטח. מנגד, כאשר העובד יצא ממתחם השליטה של המעון, סיכוני המקום הופכים לסיכוני הדרך שהחוק מבקש לכסות.
במקרה זה לא הייתה מחלוקת שהתובע חזר ישירות מעבודתו. המחלוקת היחידה הייתה על אופיו של המקום שבו ירד מן הרכב. התובע ובנו העידו שהשטח היה בעבר בבעלות המשפחה אך הופקע לטובת המועצה. נספחי התביעה הראו שהתובע ובנו אינם רשומים כבעלים וכי הבעלות היא של המועצה המקומית.
בית הדין היה ער לכך שבחקירה המוקדמת השתמש הנהג בביטוי "חניה פרטית", ושבני המשפחה ריצפו חלק מן השטח לפני שנים. עם זאת, התמונות הראו שהמקום אינו מגודר ואינו חלק מרחבת הבית. במקום היו מחסן וציוד שחלקם שייכים לשכנים, והתובע העיד שגם אחרים חונים בו.
הביטוי שבו השתמש הנהג בחקירה לא נתפס כהכרעה משפטית בשאלת מעמד הקרקע. בית הדין בדק את המציאות בפועל: מי הבעלים הרשום, האם יש גדר או שער, מי משתמש במקום והאם הנהג יכול למנוע כניסה או לסלק סיכונים. הממצאים האובייקטיביים גברו על האופן העממי שבו כינה הנהג את מקום החניה בשיחה עם החוקר.
בנו של הנהג הסביר שכל אחד יכול להיכנס למקום משום שאין שער או גדר. הוא העיד שאביו, בני משפחה ושכנים יכולים לחנות שם, ושאין להם אפשרות למנוע מאדם אחר להשתמש בשטח. לדבריו, הוא אף ביקש להשיב את השטח לחלקת המשפחה אך הדבר לא אושר בשל ההפקעה. בית הדין קיבל את ההסבר שלפיו השימוש בפועל אינו יוצר בעלות או שליטה בלעדית.
גם העובדה שהמשפחה השתתפה בעבר בריצוף לא הכריעה את הכף. הבן העיד שהמועצה המשיכה את הריצוף וסללה חלק נוסף. בית הדין קבע שאין בכך כדי להפוך את השטח לפרטי או להטיל על הנהג אחריות מלאה לכל הסיכונים שבו. הבעלות, הפתיחות לשימוש אחרים והיעדר הגידור הצביעו על מרחב ציבורי.
פסק הדין הבחין למעשה בין שימוש תכוף לבין שליטה משפטית ומעשית. גם אם בני המשפחה חנו במקום לאורך שנים ואף טיפלו בחלק ממנו, הם לא היו בעלי הקרקע ולא יכלו לגדר אותה, להחזיר אותה לחלקתם או למנוע משכן לחנות. לכן השימוש המשפחתי לא הפך את השטח לחלק מן המעון לצורך חוק הביטוח הלאומי.
השופטת קבעה שהשטח גובל בבית אך אינו נמצא בחצרו, ושאנשים נוספים יכולים להיכנס אליו, לחנות ולהניח ציוד. לכן הנהג אינו חולש על מצב הדברים ואינו יכול לנטרל לבדו את הסיכונים. המסקנה הייתה שהוא כבר נמצא ברשות הרבים, ולכן סיכוני המקום הם סיכוני הדרך המוגנים לפי החוק.
על יסוד מכלול הראיות נקבע שהנהג נפל בדרך חזרה מעבודתו, לאחר שיצא מן הרכב בשטח ציבורי שאינו בשליטתו הבלעדית. בית הדין קיבל את התביעה והכיר בתאונה כתאונת עבודה. פסק הדין לא פסק סכום פיצוי או הוצאות, אלא הכריע בעצם ההכרה באירוע. מספר התיק: ב"ל 23476-09-24.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.