בית משפט השלום בעכו דחה תביעת נזקי רכוש נגד איילון חברה לביטוח בע"מ, לאחר שקבע כי התובעים לא הוכיחו שהנזק הנטען לרכבם נגרם בתאונה שתיארו. השופט אורן כרמלי קיבל את טענת חברת הביטוח כי קיימת אי התאמה בין גובה ומיקום הנזק ברכב התובעים לבין הנזק שהיה צפוי להימצא ברכב המבוטח לפי גרסת התאונה. התביעה נגד הנהגת הפרטית כבר הסתיימה קודם לכן בפסק דין שניתן בהיעדר הגנה, אך ביחס למבטחת נערך בירור והטענה בדבר עצם הקשר בין התאונה לנזק לא הוכחה. התובעים חויבו בהוצאות של 1,400 שקל ובשכר טרחת עורך דין של 3,000 שקל.
צריכים עו"ד?
התובעים טענו כי רכב הנתבעת יצא מחניה בנסיעה לאחור ופגע ברכבם, מכונית מסוג BMW. בלשון פסק הדין, "רכב הנתבעת יצא ברוורס מחניה ופגע ברכבם". על בסיס גרסה זו ביקשו לחייב את הנהגת ואת חברת הביטוח בנזקי הרכב. הנהגת לא הגישה כתב הגנה, ובמאי 2025 ניתן נגדה פסק דין בהיעדר הגנה. חברת הביטוח, לעומת זאת, התגוננה וביקשה לדחות את התביעה נגדה.
איילון העלתה כמה טענות. היא טענה כי הנהגת לא שיתפה עמה פעולה ולכן ביקשה להסיר את הכיסוי הביטוחי. נוסף לכך טענה למסירת פרטים כוזבים בנוגע לתאונה ולכך שמדובר בתביעה נוספת של אחד התובעים בתקופה קצרה. הטענה המרכזית שנבחנה לבסוף הייתה מקצועית: "אין התאמה בין הנזק הנטען ברכב התובעים לנזק ברכב הנתבעת". לשם כך הסתמכה החברה על חוות דעת של בוחן תאונות.
בית המשפט קבע כי הנטל להוכיח את קרות הנזק ואת הקשר הסיבתי בינו לבין התאונה מוטל על התובעים. עצם קיומו של נזק ברכב אינו מוכיח שהוא נגרם באירוע המסוים המתואר בתביעה. במקרה זה לא הוצגו ראיות אובייקטיביות מזירת התאונה, כגון תמונות של כלי הרכב במצבם במקום המפגש, שיכלו לסייע לבחון את מיקום כלי הרכב ואת התאמת הפגיעות. לכן נדרשה בחינה של העדויות ושל חוות הדעת המקצועית. לאחר בחינתן קבע בית המשפט כי התובעים "לא הוכיחו שהנזק לו הם טוענים" נגרם כתוצאה מפגיעת רכב הנתבעת.
המומחה מטעם חברת הביטוח בחן את גובה הנזק הנטען. לפי פסק הדין, הפגיעה ברכב התובעים הייתה באזור מכסה המנוע, בגובה של כ-75 סנטימטרים. אם רכב הנתבעת היה פוגע בו בנסיעה לאחור באופן שתואר, היה צפוי להימצא נזק מתאים בחלק האחורי של רכב הנתבעת, באזור גבוה יותר הכולל את החלק שמעל הפגוש. בפועל, הנתונים שהוצגו לגבי תיקון רכב הנתבעת התייחסו לפגוש האחורי ולא הצביעו על נזק תואם בפח של דלת תא המטען או באזור שהמומחה ציפה לראות בו סימני מגע.
התובעים ביקשו להסביר את פערי הגובה בתנאי הדרך ובמצב הרכב. הם טענו בין היתר כי במקום הייתה שיפועיות וכי ייתכן שלחץ אוויר נמוך בצמיג השפיע על הגובה. בית המשפט לא קיבל את הטענות. המומחה הסביר כי גם אם הדרך בעלייה או בירידה, נקודת המפגש בין שני כלי הרכב נמצאת באותו מפלס כביש ביחס לשניהם, ולכן אין בכך כדי לפתור את אי ההתאמה. גם הטענה בדבר לחץ האוויר לא נמצאה מספקת כדי להסביר את ההפרש.
בסיכומי התשובה תקפו התובעים גם את אופן עבודתו של המומחה וטענו שאין לקבל את חוות דעתו משום שלא תישאל את העדים ולא ביקר בזירת התאונה. השופט כרמלי דחה גם טענה זו. הוא קבע כי השאלה שלשמה הוגשה חוות הדעת היא שאלה מקצועית בדבר התאמת גובה ומהות הנזקים בשני כלי הרכב, וכי לצורך ניתוח כזה אין הכרח שהמומחה יראיין את העדים או יגיע למקום האירוע.
בית המשפט ציין כי התביעה מתנהלת בסדר דין מהיר ולכן פסק הדין מנומק בתמצית, אך המסקנה הייתה חד משמעית: התובעים לא עמדו בנטל להוכיח שהנזק שבגינו תבעו קשור לתאונה. בכך לא נקבע בהכרח שלא היה כל מגע בין כלי הרכב, אלא שהראיות שהובאו לא הספיקו להוכיח שהנזק המסוים שתבעו נגרם מן המפגש הנטען. ההבחנה חשובה משום שהתוצאה נשענה על כשל בהוכחת הקשר הסיבתי בין האירוע לבין הנזק.
לאחר שקבע כי התביעה נכשלת כבר בשאלת הקשר לנזק, התייחס בית המשפט לטענת איילון בדבר היעדר שיתוף פעולה מצד הנהגת. השופט קבע כי מעבר לטענה עצמה לא הובאה ראיה מספקת: לא הוצגו פניות חוזרות לנהגת וסירוב מצדה, וגם לא ראיה לזימונה לדיון. לכן חברת הביטוח לא הוכיחה את טענת אי שיתוף הפעולה. עם זאת, מאחר שהתביעה נדחתה ממילא בשל אי הוכחת הקשר בין הנזק לתאונה, לא היה צורך להכריע במשמעות טענת הכיסוי הביטוחי.
בית המשפט דן בנפרד בשתי שאלות שחברת הביטוח העלתה. בטענה המרכזית הנוגעת להתאמת הנזקים התקבלה עמדתה ונקבע שהתובעים לא הוכיחו את תביעתם. בטענה הנפרדת בדבר אי שיתוף פעולה של הנהגת, לא הונחה תשתית ראייתית. העובדה שפסק דין בהיעדר הגנה ניתן קודם לכן נגד הנהגת אינה מחייבת את המבטחת בתוצאה זהה כאשר היא התגוננה והעמידה במחלוקת את עצם הקשר בין הנזק לתאונה.
בפסק הדין ניתן משקל לכך שלא הוצגה תמונה מזירת התאונה שמאפשרת להציב את שני כלי הרכב זה מול זה במצב שבו אירע המגע הנטען. בהיעדר תיעוד כזה, חוות הדעת על גובה מוקדי הנזק נעשתה ראיה מרכזית. בית המשפט לא קבע שהמומחה שחזר את התאונה בשלמותה, אלא שקביעתו המקצועית על חוסר התאמה בגובה הפגיעות לא נסתרה בראיות מספקות מצד התובעים.
ההבחנה בין פסק הדין שניתן נגד הנהגת בהיעדר הגנה לבין התביעה נגד המבטחת הייתה גם היא משמעותית. נגד הנהגת לא התנהל בירור לגופו של עניין משום שלא התגוננה. איילון, לעומת זאת, הגישה הגנה והעמידה את הקשר בין התאונה לנזק במחלוקת. לכן בית המשפט בחן כלפיה את הראיות לגופן ולא ראה בפסק הדין נגד הנהגת הוכחה מספקת לחיובה של חברת הביטוח.
בסופו של דבר הורה בית המשפט על דחיית התביעה נגד איילון חברה לביטוח בע"מ. התובעים חויבו לשלם לחברה הוצאות בסך 1,400 שקל ושכר טרחת עורך דין בסך 3,000 שקל. מספר התיק: תאד"מ 12249-06-24.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.