בית המשפט לתביעות קטנות בהרצלייה קיבל ברובה תביעה של בעלת דירה נגד וויצ'ק השכרה בע"מ, WeCheck, לאחר שהחברה סירבה לממש ערבות לדמי שכירות בעקבות מעצרו של השוכר. השופט בעז בן-אמתי קבע כי מעצר אינו שקול לעזיבת הדירה, וכי השוכר נשאר צד להסכם גם כאשר לא יכול היה להתגורר בנכס. החברה חויבה לשלם 8,800 שקל בגין דמי השכירות, 1,500 שקל בשל נזק לא ממוני, להשיב את אגרת המשפט ולשלם הוצאות בסך 1,000 שקל.
צריכים עו"ד?
בעלת הדירה השכירה דירת מגורים בקריית ביאליק לתקופה שהחלה בספטמבר 2024 והסתיימה באוגוסט 2025. דמי השכירות החודשיים הועמדו על 2,350 שקל. באותו יום נחתם בינה לבין WeCheck הסכם ערבות, שבמסגרתו ערבה החברה לתשלומים חודשיים של 2,300 שקל. לפני ההתקשרות בדקה החברה את נתוני השוכר, הגדירה אותו כבעל סיכון בינוני עד גבוה וגבתה פרמיה של כ-1,200 שקל לשנה.
בפברואר 2025 נתפסה הדירה בצו משטרתי לאחר שהתגלה כי השוכר הפעיל בה מעבדת סמים, והוא נעצר. התשלומים נמשכו כסדרם עד אפריל. לאחר ששיק של השוכר חזר בשל היעדר כיסוי, שילמה WeCheck לבעלת הדירה את דמי השכירות עבור אפריל. בחודש מאי חזר שיק נוסף, אך הפעם החברה דחתה את הדרישה לתשלום.
WeCheck הסתמכה על סעיף בהסכם הערבות העוסק בעזיבת דייר לפני תום תקופת השכירות. לטענתה, "מעצר השוכר בחודש פברואר שקול לעזיבתו את המושכר", ולכן אחריותה פגה לאחר שלושה חודשים, החל ממאי. החברה הוסיפה כי בעלת הדירה לא עדכנה אותה בזמן אמת על המעצר ועל הפיכת הדירה למעבדת סמים, ובכך הפרה את חובת תום הלב ואת ההצהרות שנתנה בהסכם.
החברה טענה גם שהערבות ניתנה לתשלומים של שוכר מסוים שנבדק על ידה, ולא לצד שלישי. בעקבות המעצר ניהלה בעלת הדירה מגעים עם בת זוגו של השוכר, ו-WeCheck טענה שאינה אמורה לערוב לתשלומים של אדם חדש שלא עבר את בדיקותיה. אשר לפרמיות שהמשיכו להיגבות גם לאחר הסירוב לשלם, החברה הסבירה שהחיוב מופסק אוטומטית רק לאחר בקשה של הלקוח, ובקשה כזאת לא התקבלה עד להגשת התביעה. לאחר קבלת התביעה זיכתה את בעלת הדירה בדמי השירות.
בעלת הדירה טענה שסירוב החברה הוא "הפרה של הסכם הערבות" ושל חובת תום הלב. לדבריה, החברה בדקה מראש את השוכר, הכירה בסיכון ותמחרה אותו, ולכן לא התרחש שינוי נסיבות המצדיק התנערות מן ההתחייבות. היא ביקשה 9,400 שקל בגין דמי השכירות ממאי עד אוגוסט, 3,000 שקל עבור עוגמת נפש ונזקים נוספים ו-2,000 שקל עבור הוצאות משפט והגשת התביעה.
לטענת בעלת הדירה, דמי השכירות נועדו לכסות את תשלומי המשכנתה שלה, והסירוב לממש את הערבות גרם לה הפסדים והכביד על התנהלותה. היא טענה שנאלצה לעבוד בשתי משרות במקביל ללימודיה לתואר שני. בית המשפט לא קיבל את מלוא הסכומים שביקשה, אך הביא את ההשלכות המעשיות בחשבון כאשר פסק פיצוי לא ממוני. העובדה שהחברה המשיכה לגבות את מלוא הפרמיה לאורך התקופה, אף שסירבה לשלם את הערבות, קיבלה משקל נפרד בהכרעה.
בית המשפט קבע שהמחלוקת צריכה להיות מוכרעת לפי הוראות הסכם הערבות עצמו. בפתח ההסכם הוצג השירות כ"ערבות מלאה לכל אורך תקופת השכירות", לרבות במקרה שבו הדייר יוצא לפני סיום התקופה. השופט קבע שקשה ליישב את ההבטחה הזאת עם הפרשנות המצמצמת של החברה, שלפיה התשלום מוגבל לשלושה חודשים במקרה של עזיבה.
סעיף 25(ב1) לחוק החוזים קובע שכאשר חוזה ניתן לפירושים שונים ולאחד הצדדים הייתה עדיפות בעיצוב תנאיו, עדיף הפירוש הפועל נגדו. בהתאם לכך העדיף בית המשפט את הפרשנות המיטיבה עם בעלת הדירה ותואמת את ציפייתה הסבירה: הערבות נועדה לחול לאורך כל תקופת השכירות, גם אם הדייר חדל להתגורר בנכס לפני סיומה.
למעלה מכך נקבע שגם לפי הפרשנות המצמצמת, לא התקיימה "עזיבה". סעיף ההגבלה מנה את שלושת החודשים ממועד הודעה מוקדמת על עזיבת הדייר, אך במקרה זה לא נמסרה הודעה והשוכר לא עזב מרצונו. הוא נעצר, ולכן לא יכול היה להשתמש בדירה, אך הדירה נשארה בחזקתו והוא נשאר השוכר. השופט השווה זאת להיעדרות בשל נסיעה עסקית או שירות מילואים: הסיבות שונות, אך עצם ההיעדרות אינה מבטלת את מעמדו של השוכר.
בית המשפט ציין שבעלת הדירה הייתה מיטיבה לעשות אילו עדכנה את החברה על המעצר מיד כשנודע לה עליו, משום שהאירוע עלול להשפיע על יכולת השוכר לקיים את חיוביו. עם זאת, WeCheck לא הוכיחה שנגרם לה נזק מן העיכוב. היא לא הציגה מגעים שקיימה עם השוכר, מאמצים לאיתור דייר חלופי או פעולה אחרת שנכשלה בגלל האיחור במסירת המידע.
נדחתה גם הטענה שמעבדת הסמים הפכה את הדירה לבלתי ראויה להשכרה ובכך הפרה תנאי בערבות. השופט קבע שהסעיף נועד למצבים שבהם השוכר מסרב לשלם בשל מניעה הקשורה למצב הנכס, ולא למצב שבו השוכר עצמו משנה את הדירה ואינו מעלה טענה כזאת. נוסף על כך, המסמכים הראו שהדירה שופצה והייתה ראויה למגורים כבר באפריל, לפני חילול השיקים הראשונים.
גם המגעים עם בת זוגו של השוכר לא יצרו שוכר חדש. החובה לשלם נשארה של אותו שוכר והשיקים היו אותם שיקים. נכונות בת הזוג לקבל על עצמה את התחייבויותיו היטיבה עם החברה ולא הטילה עליה ערבות חדשה. בית המשפט קבע שהמשך גביית הפרמיה עד סוף ההסכם, במקביל לסירוב לתת שירות, ביטא הפרה וחוסר תום לב. החוב לארבעת החודשים הועמד על 9,200 שקל, וממנו הופחתו 400 שקל שכבר הושבו כדמי שירות. הסכום שנפסק משקף את הערבות החוזית בפועל ולא את מלוא סכום התביעה המקורי. מספר התיק: ת"ק 72774-08-25.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.