בית משפט השלום בעכו חייב את הפניקס חברה לביטוח בע"מ לשלם 129 אלף שקל לנפגעת תאונת דרכים שאירעה כאשר חזרה מעבודתה. השופט ראמי נ. נאסר קבע כי נזקיה הכוללים עומדים על 180 אלף שקל, ומהם יש להפחית 51 אלף שקל בגין דמי פגיעה, תגמולים ומענק שקיבלה מהמוסד לביטוח לאומי. נוסף על הפיצוי חויבה המבטחת לשלם שכר טרחת עורך דין בסך 19,790 שקל, כולל מע"מ, וכן אגרת בית משפט בסך 763 שקל.
עורכי הדין שלנו
התאונה אירעה בנובמבר 2021, כאשר רכב אחר התנגש במכונית שבה נהגה התובעת. הרכב היה רשום על שם הנתבע הראשון ומבוטח בביטוח חובה אצל הפניקס. לא הייתה מחלוקת על עצם החבות או על הכיסוי הביטוחי. הוויכוח התמקד בגובה הפיצוי ובמידה שבה הפגיעה הרפואית השפיעה על תפקודה ועל כושר השתכרותה של התובעת.
לפי כתב התביעה, לאחר התאונה פונתה התובעת לבית החולים רמב"ם באמבולנס, נבדקה ושוחררה לביתה עם המלצות למעקב אורתופדי ולנטילת משככי כאבים. בהמשך עברה בדיקת CT, הופנתה לטיפולי פיזיותרפיה וקיבלה טיפול תרופתי. המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה ואישר לה תקופת אי כושר של 79 ימים, נכות זמנית של 30% למשך חודשיים ונכות זמנית של 10% עד סוף שנת 2022.
מינואר 2023 נקבעה לתובעת נכות יציבה בשיעור 10% בשל הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי. הוועדה הרפואית לא הפעילה את תקנה 15, בין היתר משום שהתובעת חזרה לעבוד. על ההחלטה לא הוגש ערר, והפניקס לא ביקשה להביא ראיות לסתור אותה. בהתאם לכך העמיד בית המשפט את הנכות הרפואית הצמיתה שנגרמה בתאונה על 10%.
התובעת טענה כי הנכות הרפואית משקפת גם את נכותה התפקודית ואת הפגיעה בכושר השתכרותה. לדבריה, מדובר בנכות אורתופדית בעלת "מאפיינים תפקודיים מובהקים", המשפיעה על תפקודה ועל אפשרויות העבודה שלה. היא טענה כי לפני התאונה עבדה כקופאית והשתכרה בין 6,200 ל-7,800 שקל בחודש, ואילו לאחריה עבדה במתפרה בשכר של 3,000 עד 5,000 שקל.
הפניקס טענה מנגד כי מדובר ב"נכות רפואית בלבד" שאינה משפיעה על תפקודה של התובעת ואינה גורעת מכושר השתכרותה. החברה הסתמכה על החלטת הוועדה שלא להפעיל את תקנה 15 ועל כך שהתובעת חזרה למשרה מלאה מדצמבר 2022, ואף עבדה במשך ארבעה חודשים כקופאית בהיקף של חמישה או שישה ימים בשבוע. לשיטתה, ההיסטוריה התעסוקתית שלאחר התאונה הראתה כי לא נגרמה פגיעה תפקודית ממשית.
בית המשפט הסביר כי נכות רפואית, נכות תפקודית והפסד כושר השתכרות הם מושגים נפרדים, שאינם חייבים להיות זהים. הנכות התפקודית מתארת את השפעת הפגיעה הרפואית על כלל התפקוד, ואילו אובדן כושר ההשתכרות הוא אחד הביטויים האפשריים שלה. לצורך ההכרעה יש לבחון את גיל הנפגע, השכלתו, כישוריו, עבודתו לפני התאונה ואחריה, אפשרויות התעסוקה העתידיות והגריעה בפועל מן השכר.
השופט קבע כי במקרה זה אין הצדקה לסטות מן הכלל המקובל שלפיו נכות אורתופדית משתקפת לרוב גם בנכות התפקודית. הוא הביא בחשבון שהתובעת הייתה בת 32 במועד פסק הדין ושנות עבודה רבות עוד לפניה, וכי גם נכות שאינה גבוהה עשויה להשפיע בעתיד על התפתחותה התעסוקתית ועל יכולתה למצוא עבודה המתאימה למגבלותיה. לפיכך נקבעה גם הנכות התפקודית על 10%.
בראש הנזק של כאב וסבל נפסקו 24 אלף שקל. בית המשפט ציין כי התובעת לא אושפזה, אך נותרה לה נכות רפואית צמיתה בשיעור 10%. בגין הפסדי שכר ופנסיה בעבר נפסק סכום גלובלי של 28 אלף שקל. בסיס השכר לחישוב הועמד על 6,000 שקל נטו בחודש, לאחר שבית המשפט בחן את השכר הרבעוני שעל פיו חושבו גמלאות הביטוח הלאומי, את רכיב ההבראה ואת המסים.
באשר לעבר, נקבע שהוכח כי התאונה פגעה בהיקף עבודתה של התובעת, אך לא ניתן לייחס לתאונה כל פער שנמצא בנתוני השכר. לכן נבחר חישוב גלובלי שהתחשב בתקופת דמי הפגיעה, בנכויות הזמניות ובהתרשמות הישירה מעדותה. הפניקס הכירה בחלק מתקופת אי הכושר אך חלקה על תקופות אחרות, ואילו התובעת ביקשה סכומים גבוהים יותר עבור הפסדי שכר ופנסיה.
בגין הפסדי שכר ופנסיה בעתיד נפסקו 115 אלף שקל. בית המשפט העמיד את בסיס השכר העתידי על 6,444 שקל, בגובה שכר המינימום שצוין בפסק הדין, וקבע סכום המבטא כ-60% מחישוב אקטוארי מלא. השופט הביא בחשבון את גילה, את עבודותיה לאורך השנים, את הכנסתה העדכנית ואת האפשרות שהנכות תקשה עליה בעתיד גם אם הצליחה לשמור על רציפות תעסוקתית.
התובעת ביקשה לחשב את הפסדי העתיד לפי נכות תפקודית של 10% ובסיס שכר של 6,716 שקל, וביקשה 156,438 שקל ועוד 19,554 שקל בגין הפסדי פנסיה. הפניקס ביקשה שלא לפסוק דבר ברכיב זה, ולחלופין הציעה סכום גלובלי של 45 אלף שקל כולל פנסיה. בית המשפט בחר בדרך ביניים: לא חישוב אקטוארי מלא, אך גם לא שלילת הפיצוי, מתוך הכרה בסיכון העתידי שהמגבלה תשפיע על קידומה ועל מציאת עבודה אחרת.
עוד נפסקו 8,000 שקל עבור עזרת צד שלישי בעבר ובעתיד, למרות שלא הובא עד מבני המשפחה ולא הוצגו קבלות מלאות. בית המשפט הסתמך על מהות הפגיעה, הטיפולים והנכויות הזמניות. עבור הוצאות רפואיות ונסיעות נפסקו 5,000 שקל, תוך ציון שהטיפולים מכוסים בעיקרם ברפואה הציבורית ובמסגרת ההכרה כתאונת עבודה, אך נגרמו גם הוצאות נלוות.
סך כל ראשי הנזק הגיע ל-180 אלף שקל: 24 אלף שקל לכאב וסבל, 28 אלף שקל להפסדי עבר ופנסיה, 115 אלף שקל להפסדי עתיד ופנסיה, 8,000 שקל לעזרת הזולת ו-5,000 שקל להוצאות ולנסיעות. לאחר ניכוי 51 אלף שקל שקיבלה התובעת מן הביטוח הלאומי, חויבה הפניקס לשלם 129 אלף שקל. מספר התיק: ת"א 31890-06-23.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.