בית משפט השלום בהרצליה פסק 716,757 שקל לנפגע תאונת דרכים נגד התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה, "הפול". האחריות לתאונה מ-8 באפריל 2021 לא הייתה במחלוקת, והדיון בפני השופטת הבכירה לימור רייך התמקד בהיקף הנזק. בית המשפט קבע לתובע נכות רפואית משוקללת של 14.5%, אימץ שיעור זה גם כנכות תפקודית, אך דחה את טענתו לאובדן כושר עבודה מלא ואת חישובי השכר הגבוהים שעליהם ביסס דרישה לפיצוי של מיליוני שקלים בגין הפסדי עבר ועתיד.
התובע היה בן 34 במועד התאונה ועבד בתחום הביטוח. לאחר התאונה טען כי הוא סובל מקשיים גופניים ונפשיים שהשפיעו באופן משמעותי על יכולתו לעבוד. בפסק הדין תואר כי בסוף שנת 2021 מכר את תיק הלקוחות שלו תמורת 375 אלף שקל כולל מע"מ, ומאז לא שב לעבוד. לטענתו, התאונה היא שגרמה להפסקת עבודתו ולהפסדי ההשתכרות הנרחבים שבגינם ביקש פיצוי.
לצורך בחינת נכותו מונו מומחים רפואיים. בתחום האורתופדי נקבעה לתובע תקופה של שלושה חודשי אי כושר מלא ונכות צמיתה בשיעור 5% בגין הפגיעה בשורש כף היד. בתחום הנפשי נקבעה נכות צמיתה בשיעור 10% כתוצאה מהתאונה, לאחר שהמומחה הפחית 5% בגין מצב קודם. השילוב בין הנכויות הוביל לנכות רפואית משוקללת של 14.5%.
במהלך ההליך ביקשה הנתבעת לפסול את המומחה בתחום הנפשי בעקבות התבטאות שנכללה בחוות דעתו. בית המשפט דחה את הבקשה. בפסק הדין הודגש כי פסילת מומחה שמונה על ידי בית המשפט היא צעד חריג, וכי בנסיבות התיק לא נמצאה הצדקה להורות על פסילתו. בהמשך המומחה משך את אותה התבטאות, ובית המשפט המשיך להסתמך על מסקנותיו הרפואיות.
התובע ביקש לראות בנכותו השפעה תפקודית רחבה יותר מהשיעור הרפואי. הוא טען כי "נכותו התפקודית כתוצאה מהתאונה עומדת על שיעור של 20% לכל הפחות". לגרסתו, הקשיים שהתפתחו לאחר התאונה פגעו ביכולתו להתרכז, לנהל שיחות ולטפל בלקוחות, והם שהובילו בסופו של דבר למכירת תיק הלקוחות ולהפסקת עבודתו. על בסיס שכר חודשי נטען של 32,684 שקל הוא דרש 1,961,040 שקל בגין הפסדי השתכרות לעבר ו-1,581,905 שקל בגין הפסדי השתכרות לעתיד.
"הפול" טען מנגד כי "הנכות הרפואית נטולת משמעות תפקודית ואין כל קשר סיבתי בין בחירת התובע שלא לעבוד לבין הנכות המינורית כתוצאה מהתאונה". הנתבעת הדגישה כי התובע הצליח להמשיך לעבוד לאחר התאונה במשך תקופה, כי מכירת תיק הלקוחות הייתה החלטה עסקית, וכי לא הוכח שהפסקת העבודה המוחלטת נבעה מן הפגיעות שנקבעו. היא הציעה לפסוק סכום גלובלי מצומצם בהרבה בגין הפסדי העבר והעמידה את הצעתה לפיצוי עתידי על 50 אלף שקל.
בית המשפט לא קיבל אף אחת מן העמדות במלואה. השופטת רייך קבעה כי הנכות אכן משפיעה על תפקודו של התובע, אך לא ברמה המצדיקה לראות בו מי שאיבד את מלוא כושר עבודתו. בפסק הדין נקבע כי לא הונחה תשתית שמאפשרת לייחס לתאונה לבדה את כל הירידה בהכנסות ואת החלטת התובע שלא לשוב לשוק העבודה. מנגד, לא התקבלה גם עמדת הנתבעת שלפיה לנכות אין משמעות תפקודית כלל. שיעור הנכות התפקודית הועמד על 14.5%, זהה לנכות הרפואית המשוקללת.
לעניין הפסדי ההשתכרות בעבר בחן בית המשפט את נתוני ההכנסות שהוצגו. לפי פסק הדין, הכנסתו של התובע בשנת 2020 עמדה על 153,614 שקל, ובשנת 2021 על 101,298 שקל. השופטת קבעה כי התמונה החשבונאית והראייתית אינה מאפשרת לקבל את בסיס השכר הגבוה שטען לו התובע ואת מלוא הקשר הסיבתי בין התאונה לבין כל הפחתה בהכנסות. במקום הסכום של כמעט שני מיליון שקל שנתבע בגין העבר, נפסקו 170 אלף שקל.
ביחס לעתיד קבע בית המשפט בסיס שכר של 19,848 שקל, שיעור נכות תפקודית של 14.5% ומקדם היוון שנקבע בפסק הדין עד גיל 70. עם זאת, השופטת לא ערכה חישוב אקטוארי מלא, אלא פסקה 60% מן התוצאה האקטוארית. רכיב הפסד ההשתכרות העתידי הועמד על 413,753 שקל. בכך ניתן ביטוי לפגיעה התפקודית שנקבעה, אך גם לאי הוודאות בשאלה עד כמה הנכות תגרע בפועל מכושר ההשתכרות לאורך השנים.
הנתבעת העלתה גם טענה שלפיה התובע לא פעל להקטנת נזקו בתחום הנפשי, מאחר שלא עבר טיפול פסיכותרפי. בית המשפט דחה את הטענה. בפסק הדין צוין כי התובע נטל טיפול תרופתי וכי לא הוכח שטיפול אחר היה מביא בהכרח לשינוי בנכותו או שהיה ניתן לייחס לו הימנעות בלתי סבירה מטיפול. לכן לא הופחת הפיצוי בשל הטענה לאי הקטנת נזק.
בנוסף להפסדי השכר נפסקו לתובע 25 אלף שקל בגין עזרת צד שלישי. בגין הוצאות רפואיות, נסיעות והוצאות נלוות נפסקו 75 אלף שקל. רכיב הכאב והסבל הועמד על 33,004 שקל. יחד עם 170 אלף שקל בגין הפסדי העבר ו-413,753 שקל בגין הפסדי העתיד, הגיע סכום הפיצוי הכולל ל-716,757 שקל.
פסק הדין אינו מקבל את הטענה שהתובע חדל לעבוד רק בשל התאונה, אך גם אינו רואה בנכויות שנקבעו עניין חסר השפעה כלכלית. ההכרעה מציבה את שיעור הנכות התפקודית באמצע המחלוקת בין הצדדים, וקובעת פיצוי המבוסס על השפעה חלקית ומוכחת של התאונה על כושר העבודה. התוצאה גם ממחישה את הפער בין סכומי ההפסד שנתבעו לבין אלה שנפסקו בפועל: דרישות של יותר מ-3.5 מיליון שקל בגין הפסדי עבר ועתיד לא התקבלו, ובשני הרכיבים יחד נפסקו 583,753 שקל.
לסכום הפיצוי הכולל נקבעו בפסק הדין גם שכר טרחת עורך דין והוצאות בהתאם להוראות הדין. הרכיבים האלה נפרדים מסכום הנזק של 716,757 שקל שנפסק לתובע. האחריות הביטוחית עצמה, כאמור, לא הייתה שנויה במחלוקת בהליך, וההכרעה נגעה לגובה הנזק בלבד.
מספר התיק: ת"א 51435-04-23.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.