בית משפט השלום באילת קיבל באופן חלקי תביעה של החברה הכלכלית לאילת בע"מ, חכ"א, נגד מי שמחזיק ושולט בשני כלי שיט העוגנים במרינה בעיר. השופט ד"ר ניר שנידרמן קבע כי הנתבע אינו רשאי להמשיך לעגון בלי לשלם דמי עגינה, אך פסק בשלב זה רק 17,122 שקל, הסכום שנרשם בכתב התביעה. חכ"א ביקשה בסיכומיה 567,244 שקל, אך לא הגישה כתב תביעה מתוקן ולא שילמה אגרה לפי הסכום המוגדל. בית המשפט אפשר לה להגיש התייחסות נוספת, ולאחר תשובת הנתבע עשוי להינתן פסק דין משלים.
צריכים עו"ד?
חכ"א מפעילה ומנהלת את המרינה בהתאם להסכם עם עיריית אילת, המחזיקה במלוא מניותיה. הסכמי העגינה ביחס לשני כלי השיט נחתמו בשנים 2000 ו-2004. אין מחלוקת שהנתבע עוגן אותם במרינה, אינו משלם עבור העגינה ואינו משלם עבור מים וחשמל. אחד מכלי השיט מסווג ככלי מסחרי. כלי השיט האחר, "רויאל פרינסס", חסר רישיון שייט ופוליסת ביטוח תקפים, חסר דגל ואינו רשום במדינה כלשהי.
חכ"א טענה ששני כלי השיט נהנים מאספקת מים וחשמל במימונה ו"מקיימים פעילות מסחרית". לדבריה, החוב בגין דמי עגינה וצריכת השירותים הגיע במרץ 2026 ל-567,244 שקל. החברה ביקשה גם להורות על סילוקה של הרויאל פרינסס מן המרינה, משום שלא הוצגו למנהל המעגנה רישיון שייט ופוליסת ביטוח תקפים.
הנתבע טען כי חכ"א חדלה לספק את כלל השירותים שעליהם התחייבה בהסכמי העגינה וכי הוא אינו מקיים פעילות מסחרית. ביחס לכרטסת החוב טען שמדובר ב"מסמך חד-צדדי" שאינו נתמך בחשבוניות, בהסבר לאופן החיוב או באישורי גבייה. הוא הדגיש שהסכום שנתבע במקור היה 17,122 שקל בלבד, ושבסיכומים צמח הסכום באלפי אחוזים ללא תיקון כתב התביעה. עוד טען שהסכמי העגינה הם חוזים אחידים ובהם תנאים מקפחים.
השופט קבע כי ברוב הסוגיות עמדתו קרובה לעמדת חכ"א, אך כמה נקודות חייבו בירור ותיקון. תחילה נקבע שעל הנתבע להחזיק ברישיונות שייט ובפוליסות ביטוח תקפות ולהציגם למנהל המרינה. הרויאל פרינסס, אף שאינה רשומה במדינה כלשהי, נמצאת בבעלות, בחזקה או בשליטה של אזרח ישראלי, ולכן היא כשירה וחייבת ברישום בישראל ורואים בה כלי שיט ישראלי לצורך החובות והדין החל עליה.
בית המשפט קבע שהמשך עגינת הרויאל פרינסס ללא רישיון וביטוח מפר הוראות דין ואת הסכם העגינה. במקביל הובהר שגם על מפעילת המרינה נאסר להתיר עגינה אם לא הוצג רישיון שייט תקף, והיא מוסמכת למנוע עגינה כאשר לא הוכח קיומו של ביטוח מתאים. לכן ניתנה לנתבע אפשרות להסדיר רישיון וביטוח, ואם לא יעשה כן עד המועד שנקבע בפסק הדין, עליו לסלק את כלי השיט מן המרינה.
בשאלת עצם החיוב קבע בית המשפט כי חכ"א מוסמכת לגבות תשלום עבור השירותים במרינה. הסכם ההפעלה בינה לבין העירייה מאפשר לה לקבוע תנאים ומחירים, והנתבע התחייב בהסכמי העגינה לשלם "דמי עגינה בהתאם לתעריפים ולמועדים" שתקבע החברה מעת לעת. התעריפים נקבעים לפי שטח כלי השיט ולפי סיווגו ככלי פרטי או מסחרי, בידי דירקטוריון חכ"א ובכפוף לאישור רשות הספנות והנמלים.
עם זאת, חכ"א לא הוכיחה שהרויאל פרינסס היא כלי שיט מסחרי. החברה הציגה פרסומים משנים 2021 ו-2022 שבהם הוצעו שירותי מלון צף בתשלום, וכן התייחסה למסעדה שהופעלה בכלי בעבר. היא הציגה גם רישיון זר שפג תוקפו ועליו המילים Commercial Licensing. בית המשפט קבע שהראיות אינן מספיקות להוכחת סיווג מסחרי במאזן ההסתברויות, וכי הביטוי ברישיון עשוי להיות חלק משמה של הוועדה שהנפיקה אותו. בהתאם לכך יש לחשב את דמי העגינה של הרויאל פרינסס לפי תעריף פרטי.
חכ"א גם לא הוכיחה שסיפקה לנתבע מים מתוקים או חשמל. בהסכמים נקבע כי שירותים אלה יינתנו, במידת האפשר, תמורת תשלום ולפי חשבונות. במהלך ביקור שערך בית המשפט במרינה הוצג כבל חשמל שעבר מהרויאל פרינסס לכלי השיט האחר, ולא נראה מקור חשמל אחר על הטיילת שנועד לספינות. עדות מנהל המרינה בעניין אספקת המים והחשמל לא נתמכה בראיות נוספות. לכן נקבע שאין לכלול בחוב סכומים עבור שירותים שלא הוכח שסופקו.
למרות הקביעות האלה, נדחתה טענת הנתבע שלפיה הוא פטור מתשלום. בית המשפט קבע שאם סבר שחכ"א מפרה את ההסכמים, היה יכול להפסיק לעגון, להביא את ההסכמים לסיום או להגיש תביעה מתאימה. הוא לא היה רשאי לנקוט "דין עצמי" ולהפסיק לשלם את דמי העגינה, שהם חיוב העומד בפני עצמו.
השופט דחה גם את הטענה שהתניה המאפשרת לחכ"א לשנות תעריפים היא מקפחת. הוא הניח לצורך הדיון שמדובר בחוזה אחיד, אך קבע שהתעריפים נקבעים בדירקטוריון וכפופים לאישור רגולטורי. הכרטסת הוכרה כרשומה מוסדית בעלת משקל ראייתי, אף שבית המשפט הורה להתאים אותה לקביעות בעניין הסיווג הפרטי והיעדר הוכחה לאספקת מים וחשמל.
חלק מן ההכרעה ניתן על רקע תקלה בהקלטת ישיבת ההוכחות השנייה, שמנעה את תמלולה. הנתבע טען שהדבר פוגע בצדק הדיוני וביקש שלא לקבוע נגדו ממצאים חמורים על יסוד דברים שאי אפשר לשחזר. בית המשפט קיבל על עצמו את הזהירות הזאת, אך קבע שלא נגרם עיוות דין: הממצאים התבססו בעיקר על מסמכים ועל ביקור שערך השופט במרינה ובכלי השיט, שבו ראה בעצמו את מצב החיבורים והציוד בשטח.
בסופו של דבר חויב הנתבע בשלב זה לשלם 17,122 שקל, בתוספת ריבית שקלית ממועד הגשת התביעה, וכן הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 15 אלף שקל. יתרת העירבון שהפקיד תישאר בקופת בית המשפט עד להמשך ההכרעה. חכ"א רשאית לטעון שיש סמכות לפסוק סכום גבוה מזה שנתבע במקור ולהגיש כרטסת מתוקנת. לכן מדובר בפסק דין חלקי, ולא בהכרעה סופית במלוא החוב הנטען. מספר התיק: ת"א 20861-10-21.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.