בית הדין הארצי לעבודה קיבל את ערעור המוסד לביטוח לאומי והפך פסק דין שקבע כי בני זוג שעברו לאירלנד חדלו להיות תושבי ישראל בשנת 2019. בית הדין האזורי בתל אביב קיבל קודם לכן את תביעת בני הזוג וקבע שמרכז חייהם עבר לאירלנד, ולכן הורה להשיב להם דמי ביטוח ששילמו. בערעור נקבע אחרת: בנסיבות המקרה, המשך תשלום דמי הביטוח, הבקשה המפורשת של הבעל לשמור על הזכויות, ההתנהלות מול מס הכנסה ומשך השהות בחו"ל הצביעו על כך שתהליך ההגירה טרם הושלם ועל רצון לשמר את מעמד התושבות בישראל. אם כבר הוחזרו כספים מכוח פסק הדין האזורי, נקבע שעל בני הזוג להשיבם.
צריכים עו"ד?
בני הזוג עזבו את ישראל במהלך 2018. האישה עברה לאירלנד באוגוסט והבעל בנובמבר. הם הפסיקו את עבודותיהם בישראל, סיימו את שכירות דירתם, מכרו רכב, החלו לעבוד בחו"ל ובהמשך רכשו דירה באירלנד. הם פתחו שם חשבונות בנק ונישאו בנישואים אזרחיים. על בסיס נתונים אלה טענו כי בשנת 2019 מרכז חייהם כבר היה באירלנד וכי לא היו תושבי ישראל לצורך חוק הביטוח הלאומי.
למרות המעבר, בני הזוג המשיכו לשלם בישראל דמי ביטוח לאומי וביטוח בריאות בסכום המינימלי. בינואר 2019 מסר הבעל למוסד דיווח שבו נכתב כי הוא "נוסע לחו"ל לתקופה בלתי מוגבלת ומבקש לשמור על הזכויות ולשלם דמי ביטוח". בני הזוג טענו בהליך כי שילמו משום שסברו שהתשלום נובע מעצם אזרחותם ולא הבינו שיש לו משמעות בשאלת התושבות. בעדותם הסבירו שאילו הובהרה להם המשמעות, היו פועלים אחרת. הבעל אמר: "אם מישהו היה מסביר לי, שיש משמעות של תושבות לביטוח... לא הייתי עושה את זה".
בשנת 2021 דרש מהם המוסד הפרשי דמי ביטוח של כ-80 אלף שקל בגין הכנסה מחו"ל בשנת 2019. בעקבות הדרישה ביקשו בני הזוג לבטל את תושבותם רטרואקטיבית לגבי 2019 ו-2020. המוסד סירב, והם פנו לבית הדין האזורי. הערכאה הראשונה קיבלה את התביעה וקבעה כי המבחנים האובייקטיביים והסובייקטיביים של מרכז החיים מצביעים על כך שבשנת 2019 הם לא היו תושבי ישראל. בית הדין האזורי ראה בהמשך תשלום דמי הביטוח זיקה אחת שאינה גוברת על יתר הסממנים של המעבר.
המוסד ערער. בטענותיו הדגיש כי "המשיבים ביקשו לשמור על מעמדם כתושבים", וטען כי מי שיוצא לחו"ל לתקופה שאינה עולה על חמש שנים יכול להמשיך לשלם דמי ביטוח וליהנות מכיסוי ביטוחי, וכי לבני הזוג עמדה האפשרות לבקש בזמן אמת לבטל את התושבות אם סברו שמרכז חייהם עבר לחו"ל. לשיטתו, בחירתם לשלם ולשמור על הכיסוי אינה עניין טכני בלבד, אלא ביטוי לרצון לשמר את הזכויות ואת המעמד בתקופה שבה עדיין לא היה ברור אם המעבר יהפוך לקבוע.
בני הזוג טענו מנגד כי ניתוק התושבות היה "חד וברור" כבר בשנת 2018: הם עזבו עבודות בישראל, עברו לעבוד אצל מעסיקים בחו"ל ורכשו דירה באירלנד. לדבריהם, החזרה לישראל נבעה ממגפת הקורונה ולא מלכתחילה מתוכנית לשוב. הם הדגישו שלא השתמשו בשירותי הבריאות בישראל בתקופת שהותם באירלנד ושהיו מבוטחים שם. עוד טענו כי לא ידעו שעליהם למסור הודעה יזומה על ניתוק תושבות.
בית הדין הארצי, בפסק דין של השופט אילן סופר ובהסכמת יתר חברי המותב, קיבל את הערעור. בפסק הדין הודגש שהשאלה אינה מוכרעת לפי רכיב אחד בלבד, אלא לפי מכלול הזיקות ולפי התהליך שעובר מי שעוזב את הארץ. גם כאשר אדם מתכוון להגר, קיימת תקופת מעבר שבה הכוונה טרם התגבשה לניתוק מלא וממשי של התושבות.
הנקודה המרכזית בהכרעה הייתה משמעותו של המשך התשלום. בית הדין ניסח זאת במפורש: "לא עצם תשלום דמי הביטוח מלמד על תושבות, אלא אומד הדעת הנלמד ממנו על הכוונה לשמר את התושבות". כלומר, פסק הדין לא קבע שכל אדם שממשיך לשלם דמי ביטוח נותר בהכרח תושב. במקרה הזה, התשלום התחבר להצהרת הבעל שהוא מבקש לשמור על הזכויות ולנסיבות נוספות שהראו כי בני הזוג השאירו לעצמם את האפשרות לשוב וליהנות ממעמד התושב אם תהליך ההגירה לא יצליח.
בית הדין נתן משקל גם לכך שבני הזוג שהו באירלנד תקופה לא ארוכה במיוחד לפני שחזרו לישראל, ולכך שבמהלך שהותם שם ביקשו ויזה למגורים ולעבודה באנגליה, שאושרה באוקטובר 2020. בפסק הדין נקבע כי הנתון יכול להעיד שההשתלבות באירלנד לא התייצבה כפי שתוכנן. השופט כתב שאין ספק שהייתה להם כוונה להגר, אך קבע שבסופו של דבר הכוונה "לא התממשה" במובן של השלמת ניתוק התושבות בתקופה שבמחלוקת.
נתון נוסף שנבחן היה דו"ח המס לשנת 2019, שבו דרשו בני הזוג 2.25 נקודות זיכוי הניתנות לתושבים. לאחר שהמוסד דרש את הפרשי דמי הביטוח הם פעלו לתיקון הדו"ח וטענו שמדובר בטעות. בית הדין הארצי ראה בבקשת נקודות הזיכוי זיקה נוספת לישראל, וציין שסמיכות הזמנים בין דרישת המוסד לבין התיקון מקשה לתת לטעות הנטענת משקל מכריע.
פסק הדין עסק גם באופי הביטוחי של היחסים. בית הדין קיבל את טענת המוסד שלפיה בתקופה שבה בני הזוג המשיכו לשלם, הם ביקשו למעשה לשמר לעצמם כיסוי וזכויות למקרה שיזדקקו להם. על רקע זה נקבע שאין הצדקה לאפשר לאחר שהתקופה חלפה בלי שהתממש סיכון ביטוחי לשנות בדיעבד את נקודת המוצא רק משום שהחיוב שהתברר מאוחר יותר גבוה מהתשלום המינימלי ששולם בזמן אמת.
המשמעות המעשית של קבלת הערעור היא שפסק הדין האזורי בוטל והקביעה שבני הזוג חדלו להיות תושבי ישראל בשנת 2019 לא נותרה על כנה. בית הדין הארצי לא הסתפק בכך שהיו להם עבודה, דירה וחיים יומיומיים באירלנד, אלא בחן גם את רצונם לשמר זכויות בישראל ואת העובדה שתהליך ההגירה עוד היה בתנועה. בנסיבות המצטברות נקבע שלא הושלם ניתוק התושבות בתקופה שבמחלוקת.
למרות קבלת ערעור המוסד, בית הדין לא עשה צו להוצאות. בפסק הדין נאמר שהמחלוקת העלתה שאלה משפטית שהצדיקה בחינה בערכאת הערעור. בכך הסתיים ההליך עם היפוך התוצאה של הערכאה הראשונה, אך בלי חיוב בני הזוג בהוצאות משפט.
מספר התיק: עב"ל 44371-06-25.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.