בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב יפו דחה התנגדות לקיום צוואה משנת 1998 וכן דחה תביעה לביטול עסקת מתנה בנכס מקרקעין. השופטת גלי רון קבעה כי המתנגדים לא הוכיחו שהמנוחה לא הייתה כשירה לערוך את הצוואה, שלא הבינה עברית, שהייתה נתונה להשפעה בלתי הוגנת או שאחד הנהנים היה מעורב בעריכת הצוואה באופן שפוסל את הוראותיה. בעקבות זאת ניתן צו לקיום הצוואה. בהתאם להסכמה דיונית קודמת בין הצדדים, נדונה לאחר מכן רק אחת מעסקאות המתנה, וגם התביעה לבטלה נדחתה.
צריכים עו"ד?
המנוחה נולדה בשנת 1928 ונפטרה בשנת 2015, בגיל כ-87. היא הותירה אחריה שבעה ילדים. ב-2 בדצמבר 1998 ערכה צוואה בפני נוטריון, ובה חילקה זכויות בכמה נכסי מקרקעין בין ילדיה. בעלה ערך באותו יום צוואה בעלת הוראות דומות. לאחר מות האם הוגשה בקשה לקיום צוואתה, ומנגד הוגשו התנגדות לצו הקיום ובקשה למתן צו ירושה. לצד הליכי הירושה עמדה גם תביעה לביטול עסקאות מתנה שביצעה המנוחה בחייה.
המתנגדים טענו כי "המנוחה לא הייתה כשירה לערוך צוואה". הם העלו כמה נימוקים: לטענתם מצבה הקוגניטיבי לא אפשר לה להבין את משמעות הצוואה, היא לא שלטה בשפה שבה נערך המסמך, והיא הייתה תלויה באחד מבניה באופן שהוביל להשפעה בלתי הוגנת. הם טענו גם למעורבות של אותו בן בעריכת הצוואה ולכך שהחלוקה שנקבעה בה אינה משקפת רצון עצמאי וחופשי. אחת הטענות נוסחה כך: "המנוחה לא דיברה את השפה העברית ולא הבינה על מה היא חותמת".
מבקש קיום הצוואה ונתבעים נוספים דחו את הטענות. עמדתם הייתה כי "במועד עריכת הצוואה הייתה המנוחה כשירה לערוך צוואה, הבינה היטב את טיבה של צוואתה וכי הצוואה משקפת את רצונה האמיתי". הם טענו כי הנוטריון הסביר למנוחה את הצוואה וכי אין ראיה לכפייה או להשפעה בלתי הוגנת. ביחס לפערים בחלוקת הנכסים נטען כי היו להם הסברים הקשורים למקור הכספים ששימשו לרכישת חלק מן הנכסים ולמערכת היחסים הכלכלית בתוך המשפחה.
בית המשפט פתח בבחינת צורת הצוואה. מאחר שנערכה בפני נוטריון, היא נבחנה כצוואה בפני רשות לפי סעיף 22 לחוק הירושה. בפסק הדין נקבע שלא נמצא בה פגם צורני שמצדיק העברת הנטל למבקש הקיום. המשמעות הייתה שהנטל להוכיח את עילות הפסלות נשאר על המתנגדים.
סוגיית הכשירות נבחנה בין היתר על רקע מסמך רפואי שנערך ביום חתימת הצוואה. לפי פסק הדין, במסמך תוארה המנוחה כמי שנמצאת בהכרה מלאה ובדעה צלולה. מנגד, הליך למינוי אפוטרופוס נפתח רק שנים רבות לאחר מכן, ובשנת 2012 מונתה לה אפוטרופא. מומחה שמונה באותו הליך מאוחר יותר לא יכול היה לקבוע שהמנוחה הייתה חסרת כשירות שנים קודם לכן, ובחקירתו אף הסביר כי האפשרות שהייתה כשירה במועד הרלוונטי היא סבירה.
בית המשפט קבע כי לא הוצגה ראיה רפואית שמוכיחה חוסר כשירות בדצמבר 1998. העובדה שבשנים מאוחרות יותר חלה ירידה במצבה ובסופו של דבר נדרש מינוי אפוטרופוס אינה מוכיחה מה היה מצבה בזמן עריכת הצוואה. לכן טענת אי הכשירות נדחתה.
גם הטענה בעניין השפה לא התקבלה. מן הראיות עלה כי המנוחה ידעה לדבר ולהבין עברית ברמה בסיסית. במסמכי הנוטריון צוין שהצוואה הוקראה או הוסברה לה, והמתנגדים לא זימנו את הנוטריון לעדות כדי לסתור את האישור שערך. בית המשפט קבע שאין די בטענה כללית בדבר שליטה מוגבלת בעברית כדי להוכיח שהיא לא הבינה את תוכן הצוואה שעליה חתמה.
טענת ההשפעה הבלתי הוגנת נבחנה לפי המבחנים שנקבעו בפסיקה ואשר פורטו בפסק הדין: מידת העצמאות של המצווה, היקף הסיוע שקיבלה, קשריה עם אנשים אחרים ונסיבות עריכת הצוואה. בית המשפט לא מצא שהמנוחה הייתה מבודדת או תלויה באופן שמקים השפעה בלתי הוגנת. הראיות הצביעו על קשר עם בני משפחה נוספים, והצוואה עצמה לא העניקה את כל הרכוש לאדם אחד אלא הקנתה נכסים וזכויות לכמה מן הילדים.
לכך הצטרף פער הזמן: הצוואה נערכה ב-1998, והמנוחה נפטרה רק כ-16 וחצי שנים לאחר מכן. במהלך התקופה הזאת לא הוכח כי הייתה מנועה מלשנות את הצוואה או כי הופעל עליה לחץ מתמשך ששמר את ההוראות על כנן. בית המשפט מצא גם תימוכין לטענה שחלק מההשקעות בנכסים נעשו מכספי אחד הבנים, נתון שהשתלב בהסבר לחלוקה שקבעה המנוחה, בלי שהשופטת נדרשה להפוך אותו לבדו לטעם מכריע.
עילה נוספת שנדונה הייתה מעורבות נהנה בעריכת צוואה לפי סעיף 35 לחוק הירושה. המתנגדים טענו שאחד הנהנים היה מעורב בפנייה לנוטריון ובהכנת הצוואה. בית המשפט קבע שהראיות אינן מוכיחות מעורבות ברמה שמביאה לבטלות הוראה לטובת הנהנה. גם כאן היה משקל לכך שהנוטריון עצמו לא זומן בידי המתנגדים כדי לסתור את התיעוד או להוכיח שהנהנה נכח בפגישה שבה גובש רצון המנוחה. בעדות קודמת שתוארה בפסק הדין נאמר שהבן יצר קשר עם הנוטריון, אך שהפגישה עם ההורים נערכה בלעדיו.
לאחר דחיית ארבעת מוקדי ההתנגדות, אי כשירות, בעיית שפה, השפעה בלתי הוגנת ומעורבות בעריכה, קבע בית המשפט שיש לקיים את הצוואה מ-2 בדצמבר 1998. ממילא נדחתה ההתנגדות ונדחתה הבקשה למתן צו ירושה על פי דין, משום שעיזבון המנוחה יחולק בהתאם לצוואה שקוימה.
הכרעה זו הכתיבה גם את היקף הדיון בתביעת המתנות. בהסכמה דיונית שניתנה לה תוקף בהחלטה בשנת 2023 נקבע שאם ההתנגדות לצוואה תידחה, בית המשפט יכריע בתביעת המתנה רק לגבי נכס אחד בתל אביב. אם ההתנגדות הייתה מתקבלת, היה צורך לדון בשלוש עסקאות מתנה. מאחר שהצוואה קוימה, נותרה להכרעה רק העסקה האחת.
הזכויות בנכס הזה היו רשומות בעבר על שם המנוחה, ובהמשך הועברו במתנה לאחד הבנים בשנת 2001. התביעה לביטול המתנה נשענה בעיקר על טענות דומות לאלה שהועלו נגד הצוואה: חוסר כשירות, חוסר הבנת השפה והשפעה בלתי הוגנת. לאחר שהטענות האלה לא הוכחו במסגרת הדיון הרחב, בית המשפט בחן גם את הראיות הנוגעות לרכישת הנכס עצמו.
בפסק הדין ניתן משקל לעדות של מי שמכר את הנכס ולראיות שלפיהן הבן שקיבל אותו במתנה היה מי שמימן בפועל את רכישתו והשתמש בו לצורכי עסקיו. בית המשפט קבע שהרישום המאוחר של הזכויות על שמו במסגרת המתנה שיקף את המציאות הכלכלית שהוכחה ולא עסקה שנכפתה על המנוחה. בהתאם לכך נדחתה גם התביעה לביטול המתנה.
בסיום חויבו שלושת המתנגדים בהוצאות בסך 65 אלף שקל לטובת שניים מן הנתבעים ובהוצאות נוספות בסך 15 אלף שקל לטובת נתבע נוסף. פסק הדין הותר לפרסום לאחר השמטת שמות ופרטים מזהים. התוצאה הסופית היא קיום הצוואה משנת 1998, דחיית ההתנגדות והבקשה לצו ירושה, ודחיית התביעה לביטול עסקת המתנה שנותרה לדיון בהתאם להסכמה הדיונית.
מספרי התיקים: ת"ע 70855-11-19, ת"ע 70828-11-19, ת"ע 70821-11-19, תמ"ש 4600-04-19.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.