בית המשפט לענייני משפחה בירושלים קבע בפסק דין חלקי כי בני זוג שהכירו בשנת 2014 ונישאו בנישואים אזרחיים בשנת 2018 לא הוכיחו שהיו ידועים בציבור בתקופה שקדמה לנישואים. השופטת ריבי לב אוחיון קבעה כי המועד שממנו תיבחן שאלת השיתוף הרכושי בין הצדדים הוא מועד הנישואים האזרחיים ב-2018, וכי מועד הקרע ביניהם הוא סוף אוגוסט 2023. בית המשפט הדגיש שההכרעה אינה קביעה שכל נכס שנצבר מאז 2018 הוא משותף, אלא רק קובעת את נקודת הזמן שממנה תיבחן בהמשך שאלת השיתוף והיקפו.
פסק הדין החלקי עסק בשתי שאלות בלבד. הראשונה הייתה אם יש לראות בצדדים ידועים בציבור עוד לפני שנישאו, ומהי תחילת ״התקופה הקובעת״ לבחינת זכויותיהם הרכושיות. השנייה הייתה מועד הקרע לאחר שהקשר ביניהם התערער. המחלוקות בדבר הנכסים עצמם, היקף השיתוף והאיזון הרכושי לא הוכרעו במסגרת פסק הדין הנוכחי.
הצדדים הכירו בשנת 2014 בעת ששניהם היו סטודנטים. בתחילת הקשר נפגשו מספר פעמים, נפרדו לזמן קצר ובהמשך חזרו לקשר זוגי. לקראת סוף 2015 נסעו בנפרד לטיול בחו״ל, ובשלב מסוים נפגשו וטיילו יחד במשך מספר חודשים. בתחילת 2016 חזרו לישראל. באותה תקופה התגוררו במקומות שונים. הנתבע עבר בהמשך לחו״ל לצורך עבודה, בעוד התובעת נשארה בישראל כדי להשלים לימודים והתמחות במשפטים. היא ביקרה אותו במהלך התקופה, ולאחר שסיימה את ההתמחות עברה להתגורר עמו בחו״ל במרץ 2017.
בשנת 2018 הסתיימה עבודתו של הנתבע במדינה שבה התגוררו, והצדדים נישאו בנישואים אזרחיים. לפי פסק הדין, אחד השיקולים לנישואים היה הצורך להסדיר את מעמדו של הנתבע לאחר סיום עבודתו, אך זו לא הייתה בהכרח הסיבה היחידה. בשנת 2019 חזרו לישראל, פתחו חשבון בנק משותף ושכרו דירה. תוכננה גם מסיבת חתונה בשנת 2020, אך היא בוטלה בעקבות מגפת הקורונה. בהמשך שבו לחו״ל, ובשנת 2022 נולדה בתם.
התובעת טענה כי הקשר נשא מאפיינים של ידועים בציבור שנים לפני החתונה. בתצהירה טענה: ״ראשית תקופת השיתוף היא משנת 2014 ולכל המאוחר שנת 2015״, משום שלדבריה כבר אז היו בני זוג לכל דבר. היא הצביעה על הטיול המשותף, על הקשר הרציף גם כאשר התגוררו במדינות שונות, על המעבר לחיים משותפים בחו״ל ועל פעולות נוספות שלדבריה מלמדות שהצדדים ראו עצמם כיחידה זוגית ורכושית עוד לפני הנישואים.
הנתבע הציג גרסה אחרת. הוא טען כי עד מרץ 2017 ״הצדדים לא גרו יחד, לא איחדו כתובות, לא פתחו חשבון בנק משותף ולא ניהלו חיי שיתוף״. לדבריו, גם לאחר הטיול ב-2015 הם חזרו לישראל והתגוררו בנפרד, ולא היה איחוד מגורים בדירת התובעת. הוא הדגיש כי בתקופה שבה עבד בחו״ל התובעת המשיכה להתגורר בישראל, וכי המעבר הממשי למגורים משותפים התרחש רק לאחר שסיימה את ההתמחות ועברה אליו.
בית המשפט סקר את המבחנים שנקבעו בפסיקה להכרה בידועים בציבור. בפסק הדין הוזכרו שני היסודות המסורתיים, חיי משפחה וניהול משק בית משותף, לצד הדגש על תפיסתם הסובייקטיבית של בני הזוג את הקשר. השופטת הפנתה גם לפסיקה עדכנית של בית המשפט העליון שהדגישה זהירות בהחלת מכלול הזכויות והחובות של נישואים על זוגות שאינם נשואים, וכן לפסיקה מ-2026 שלפיה המבחן המשפטי עודנו דו שלבי: תחילה יש לבחון אם הצדדים היו ידועים בציבור, ורק לאחר מכן אם הוכחה כוונת שיתוף בנכס מסוים או במסת הנכסים.
ביישום המבחנים קבע בית המשפט כי הקשר הזוגי שקדם לנישואים, גם אם היה משמעותי ויציב בתקופות מסוימות, אינו מספיק להוכחת מעמד של ידועים בציבור לאורך השנים 2014 עד 2018. עד מרץ 2017 לא התקיימו מגורים משותפים רציפים. לא היה נכס שנרשם על שם שניהם, לא הוכחו השקעות כלכליות משותפות שנרשמו על שם שניהם, ולא היה חשבון בנק משותף. החשבון המשותף הראשון נפתח רק בשנת 2019, לאחר הנישואים.
גם המעבר למגורים משותפים בחו״ל במרץ 2017 לא הספיק, בנסיבות שנקבעו, כדי ליצור תקופת ידועים בציבור שממנה יש להתחיל את השיתוף. הצדדים גרו בדירה שסופקה לנתבע במסגרת עבודתו, והנישואים האזרחיים נערכו בשנה שלאחר מכן. בית המשפט נתן משקל לכך שלא הייתה מניעה משפטית לנישואים וכי הצדדים אכן בחרו להינשא. העובדה שבשנת 2020 הוצגה טיוטת הסכם ממון שלא נחתמה נבחנה אף היא כחלק ממכלול הראיות, אך לא הובילה לקביעה כי הייתה כוונת שיתוף כללית משנת 2014 או 2015.
השופטת קבעה לפיכך כי לצורך ההליך הרכושי ״התקופה הקובעת״ תחל במועד הנישואים האזרחיים בשנת 2018. בפסק הדין הודגש כי בכך אין קביעה שכל נכסי הצדדים מאז אותו יום הם בהכרח משותפים. שאלת תחולת השיתוף על נכסים מסוימים, היקפו ודרך איזונם תיבחן בהמשך לפי הדין והראיות הרלוונטיות.
השאלה השנייה הייתה מועד הקרע. התובעת טענה כי החל מאוגוסט 2023 חדל הנתבע לשלם מזונות עבורה ועבור הבת. הצדדים ניסו טיפול זוגי, והמפגש האחרון התקיים בסוף אוגוסט 2023. גם בגרסת הנתבע נמצא בסיס לכך שבשלב זה חל הפירוד הסופי. בית המשפט התייחס למועד קרע כמועד שמצביע על קרע שאינו בר איחוי או שבירת כלים ממשית ביחסים, ולא רק על מתח זמני.
השופטת קבעה כי למעשה גם טענות הצדדים בהליכים השונים מתיישבות עם סוף אוגוסט 2023 כמועד הקרע. אף שהנתבע העלה בשלב הסיכומים טענות בנוגע למועד מוקדם יותר, בית המשפט נתן משקל לגרסאות שהוצגו קודם לכן ולכך שהטיפול הזוגי נמשך עד אוגוסט. נקבע אפוא שמועד הקרע הוא סוף אוגוסט 2023.
מבחינת התוצאה, התובעת לא הצליחה להקדים את תחילת התקופה הקובעת לשנים 2014 או 2015. תחילת בחינת השיתוף נקבעה לנישואים ב-2018, ומועד הקרע לסוף אוגוסט 2023. בשל תוצאת ההליך והעבודה הראייתית שנדרשה חויבה התובעת בהוצאות לטובת הנתבע בסך 12 אלף שקל. יתר המחלוקות הרכושיות יוכרעו בהמשך. מספר התיק: תלה״מ 29075-04-24.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.