בית משפט השלום לתעבורה במחוז תל אביב, היושב בבת ים, קיבל בקשה של נהג להאריך את המועד שבו יוכל לבקש להישפט על הודעת תשלום קנס שניתנה לו בגין עבירת תעבורה נטענת. השופט שי שלהבת קבע כי המדינה טענה שהודעת התשלום נמסרה לנהג, אך לא צירפה לתגובתה את אישור המסירה. מאחר שלא ניתן היה לבחון את האישור ואת תקינות המסירה, נקבע כי המבקש צריך ליהנות מן החסר הראייתי, והבקשה להארכת המועד התקבלה. במקביל, בית המשפט דחה את טענתו הכללית של המבקש לחשש לעיוות דין, משום שלא הוצג טיעון פרטני נגד העבירה עצמה.
צריכים עו"ד?
ההליך עסק בדוח שמספרו 90528442313. לפי ההחלטה, הודעת תשלום הקנס ניתנה ב-25 במרץ 2024 בגין עבירה של אי עצירה לפני קו עצירה ונסיעה באור אדום, בניגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה. בית המשפט ציין כי העבירה הנטענת תועדה בצילום. המבקש, העובד כשליח, ביקש לפתוח בפניו את האפשרות להישפט באיחור. לפי בקשתו, הוא לא ידע על קיומה של הודעת התשלום וגילה עליה רק בביקור ברשות הרישוי, לאחר שלדבריו רישיון הנהיגה שלו נפסל על ידי רשות הרישוי בשל ההודעה.
המבקש טען כי "בידו טיעונים כבדי משקל כנגד האמור בהודעת התשלום". עוד נטען בבקשה כי הוא מצר על כך שלא הגיש את הבקשה במועד מוקדם יותר, וכי הדבר נבע מחוסר ידיעה על עצם קיום ההודעה. הוא הוסיף כי אין לו עבר תעבורתי מכביד וכי דחיית בקשתו תגרום לעיוות דין ולנזק בלתי הפיך. לבקשה צורפו תצהיר חתום והעתק מהודעת התשלום.
המדינה התנגדה. לפי תגובתה, המועד האחרון להגשת בקשה להישפט חל ב-26 ביולי 2025, הבקשה הוגשה בשיהוי של יותר משנתיים ממועד ביצוע העבירה, והמבקש גם לא פנה למרכז הארצי לפניות נהגים. עמדת המשיבה הייתה כי "הודעת התשלום נמסרה למבקש ואין מחלוקת על קבלתה". אף על פי כן, בית המשפט הדגיש כי לתגובה לא צורפו מסמכים, ובפרט לא צורף אישור המסירה שעליו התבססה הטענה כי ההודעה התקבלה.
השופט שלהבת בחן את הבקשה לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי, המאפשר לבית המשפט לקיים משפט גם כאשר הבקשה להישפט הוגשה באיחור, בהתקיים התנאים שבסעיף 229(ה) או מטעמים מיוחדים אחרים שיפורטו בהחלטה. הוא עמד גם על סעיף 229(א), שלפיו מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס יכול, בתוך המועדים שנקבעו בחוק, לבקש את ביטול ההודעה או להודיע על רצונו להישפט. סעיף 229(ה), שהובא בהחלטה, מאפשר לתובע לדון בבקשה שהוגשה באיחור אם הוכח שהאיחור נגרם מסיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו לפעול בזמן, וכי הבקשה הוגשה מיד לאחר שהמניעה הוסרה.
בהמשך הפנה בית המשפט להלכות שעסקו באמות המידה להארכת מועד להישפט. בהחלטה הובאה פסיקת בית המשפט העליון בעניין אלדן, שלפיה השיקולים דומים לאלה הנשקלים בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר. לפי אותה מסגרת, על המבקש להציג נימוק של ממש לאיחור, או להראות שאי היענות לבקשה עלולה לגרום לו עיוות דין. בית המשפט הזכיר גם את עניין סאלם, שבו הודגש כי טענות כלליות אינן מספיקות כדי לבסס חשש לעיוות דין וכי נדרשים טעמים ממשיים, הנתמכים בראיות שיש להן פוטנציאל לשנות את התוצאה.
חלק מרכזי בהחלטה הוקדש לכללי המסירה בדואר. השופט הפנה לתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, הקובעת חזקת מסירה בעבירות תעבורה ובעבירות קנס כאשר ההודעה נשלחה בדואר רשום וחלפו 15 ימים, אלא אם הנמען מוכיח שלא קיבל אותה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלה. עוד הוזכרה הפסיקה שלפיה הנטל להפריך את חזקת המסירה מוטל בדרך כלל על מי שטוען שלא קיבל את דבר הדואר.
אלא שבמקרה הנוכחי נוצר קושי מוקדם יותר: המסמך שעל יסודו ביקשה המדינה להסתמך על חזקת המסירה כלל לא הוצג לבית המשפט. השופט ציין כי בהודעת התשלום עצמה הופיעה כתובת המבקש כ"קלנסווה 0", לצד מספרי תיבת דואר ומיקוד. המדינה עמדה על כך שהמסירה בוצעה, אך לא הציגה את האישור המאפשר לבחון מה בדיוק אירע עם דבר הדואר. בהחלטה נסקרה פסיקה שייחסה חשיבות לבחינת אישור המסירה, ובה גם פסק דין מחוזי בעניין קין, שבו נאמר כי "חזקת המסירה קובעת כי די שהמאשימה תוכיח כי ההודעה נשלחה בדואר רשום". בית המשפט הדגיש כי ללא האישור עצמו לא ניתן לבחון אם התנאים להחלת החזקה מתקיימים ולא ניתן לאפשר למבקש להתמודד באופן ממשי עם הטענה שנמסר לו הדוח.
השופט היה זהיר גם ביחס לגרסת המבקש. בהחלטה צוין כי המבקש לא פירט באילו נסיבות ערך את הביקור ברשות הרישוי שבו, לטענתו, למד לראשונה על הודעת התשלום. עוד צוין כי הוא הסתפק באמירה כללית שלפיה יש לו טיעונים כבדי משקל נגד הדוח, מבלי לפרט מה הם אותם טיעונים. בשל כך נקבע כי הוא לא הוכיח חשש לעיוות דין אם לא תינתן לו הארכה. כלומר, ההחלטה לקבל את הבקשה לא נשענה על קביעה שיש ממש בטענותיו לגוף עבירת התעבורה, ואף לא על קביעה שהדוח עצמו שגוי.
ההכרעה נשענה על נקודה דיונית ממוקדת: המדינה טענה למסירה אך לא אפשרה לבית המשפט לבדוק את אישור המסירה. השופט ציין כי גם קיימים מקרים שבהם בתי משפט מחוזיים דחו ערעורים אף כאשר אישורי מסירה לא הוצגו, אך הבחין בין אותם מקרים לבין המקרה שלפניו, בין היתר משום שבמקרים אחרים היו אינדיקציות נוספות לקבלת ההודעות או לכך שהקנסות נפרעו. כאן, לפי ההחלטה, לא התקיימו אינדיקציות כאלה.
בסופו של דבר קבע בית המשפט כי "משלא ניתן לבחון את אישור המסירה, דינו של המבקש ליהנות מכך". על בסיס זה בלבד נעתר השופט לבקשה והאריך את המועד ביחס להודעת התשלום. בכך נפתחה למבקש הדרך לבקש להישפט על הדוח, אך בית המשפט לא הכריע אם ביצע את עבירת האור האדום, לא קבע שהמסירה לא בוצעה בפועל, ולא קיבל את טענתו בדבר עיוות דין. ההחלטה מתמקדת בכך שהמסמך שהיה אמור לאפשר בחינה של טענת המסירה לא הונח בפני בית המשפט.
מספר התיק: המ"ש 7154-04-26.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.