בית משפט השלום לתעבורה במחוז תל אביב, היושב בבת ים, קיבל בקשה להארכת מועד להישפט בגין דו"ח מהירות שכבר שולם, לאחר שקבע כי נסיבות שירותה הממושך של המבקשת בצה"ל מצדיקות חריגה משמעותית מן הכלל. השופט שי שלהבת ציין כי תשלום קנס נחשב בדרך כלל הודאה באשמה והרשעה, וכי הטענות שהציגה המבקשת אינן מבססות כשלעצמן חשש לעיוות דין. למרות זאת, השירות בקבע ולאחריו שירות מילואים בצו 8 הוכרו במקרה הזה כנסיבות חריגות המצדיקות פתיחת שערי בית המשפט.
צריכים עו"ד?
הדו"ח נרשם ב-2 ביוני 2025 בגין נסיעה במהירות של 95 קמ"ש במקום 60 קמ"ש, עבירה לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה. לפי הבקשה, המבקשת לא ידעה על הדו"ח בזמן אמת. בבדיקה מול מוקד פניות הנהגים התברר לה שהודעת התשלום נשלחה לביתה, חזרה בציון "לא נדרש" ולאחר מכן נפרעה בידי אביה, שלטענתה לא הבין את משמעות התשלום.
המבקשת טענה כי הרכב רשום על שמה, אך בתקופה הרלוונטית שימש את סבה. לדבריה, באותה עת שירתה כקצינה בשירות קבע, כמעט שלא הגיעה לביתה והועמד לרשותה רכב מטעם הצבא. לאחר שחרורה משירות הקבע גויסה לשירות מילואים בצו 8. סבה הגיש תצהיר שבו נטל אחריות לנהיגה במועד הדו"ח וביקש להסב את העבירה על שמו. בבקשה נטען כי "לו ידעה על קיומה של הודעת התשלום, הייתה המבקשת דואגת להסבתה".
המדינה התנגדה. היא טענה שהמועד האחרון להגשת בקשה להישפט חל ב-1 באוקטובר 2025, שהודעת התשלום נמסרה כדין ושבפברואר 2026 הקנס כבר שולם. לשיטתה, לאחר התשלום מדובר ב"הרשעה חלוטה", ובית המשפט אינו מחויב לברר מי היה האדם ששילם בפועל. עוד נטען כי קיים שיהוי בלתי מוצדק וכי אין בסיס לחרוג מן הכללים הרגילים רק משום שהמבקשת טוענת שאדם אחר נהג ברכב.
לבקשה צורפו תצהירי המבקשת וסבה, אישור מסירה והעתק הודעת התשלום. לאחר עיון ראשוני ביקש בית המשפט גם אסמכתה לשירות הצבאי. המבקשת הגישה תעודת שחרור והערכה, וממנה עלה כי במועד שבו נרשם הדו"ח היא אכן שירתה בשירות קבע וכי עם שחרורה החלה שירות מילואים. בית המשפט ציין גם שהמסמך כלל הערכה חיובית ביותר על שירותה.
המסגרת המשפטית שנבחנה הייתה סעיפים 229 ו-230 לחוק סדר הדין הפלילי. סעיף 230 מאפשר לבית המשפט לקיים משפט גם כאשר הבקשה להישפט הוגשה באיחור, אם מתקיימים התנאים שבחוק או "נימוקים מיוחדים אחרים". בפסיקה שנסקרה בהחלטה נקבע כי בדרך כלל המבקש צריך להראות סיבה של ממש לאיחור או להצביע על חשש ממשי לעיוות דין. טעות, שכחה או אי תשומת לב אינן מספיקות בדרך כלל.
השופט שלהבת קבע כי בגרסת המבקשת קיימים חסרים. לא הוסבר כיצד נודע לאביה על הדו"ח ומדוע הוא שילם אותו חודשים לאחר המועד המקורי. העובדה שמדובר בקנס של 1,500 שקל ושדבר הדואר חזר כ"לא נדרש" העלתה אף היא שאלות. בית המשפט הוסיף כי לא צורף אישור בדבר רכב צבאי צמוד ולא נטען שהמבקשת שהתה כל העת במסגרת סגורה.
למרות הקשיים, נקבע כי תעודת השחרור מוכיחה שבתקופה משמעותית לפני מועד הדו"ח ולאחריו שירתה המבקשת בקבע. השופט כתב כי "לנוכח שירותה בתקופה מורכבת זו בחיי מדינת ישראל" מוצדק במקרה הזה להיענות לבקשה, וכי החסר באישור בדבר רכב צבאי לא יעמוד לה לרועץ. בשל מסקנה זו לא ראה צורך להכריע במחלוקת על משמעות אישור המסירה.
בית המשפט בחן בנפרד את טענת עיוות הדין. סבה של המבקשת נטל אחריות לנהיגה, אך השופט ציין שהתצהיר אינו מסביר כיצד הוא זוכר שהרכב היה בחזקתו במועד המסוים או מדוע השתמש ברכב הרשום על שם נכדתו. בהתאם לפסיקה של בית המשפט העליון, תצהיר כללי של אדם אחר הנוטל אחריות לעבירת תנועה אינו מבסס בהכרח עיוות דין. לכן נקבע שהמבקשת לא הוכיחה שהותרת ההרשעה על כנה תגרום לעיוות דין.
סוגיה נוספת הייתה עצם תשלום הקנס. סעיף 229(ח) קובע כי מי ששילם קנס נחשב כמי שהודה באשמה, הורשע ונשא את עונשו, אלא אם בית המשפט החליט לקיים את משפטו למרות האיחור. בפסיקה שצוטטה בהחלטה נקבע שחזרה מהודאה לאחר תשלום הקנס דורשת נסיבות חריגות, ושגם תשלום בידי בן משפחה אינו מחייב את הרשות לבדוק מי שילם ומה הייתה כוונתו.
השופט קבע כי הטיעונים המשפטיים נגד פתיחת ההרשעה הם "כבדי משקל". עם זאת, לדבריו, השירות הממושך של המבקשת לטובת המדינה, תחילה בקבע ומיד לאחר מכן במילואים, מצדיק "לחרוג, אף משמעותית, מהכלל" ולהתיר לה לחזור מן ההודאה שנוצרה מכוח פירעון הדו"ח. הוא הדגיש כי משמעות ההחלטה היא פתיחת האפשרות למשפט, ככל הנראה לצורך הסבת העבירה מרישומה התעבורתי של המבקשת.
בהחלטה הוזכרה גם הפסיקה שלפיה מסירת הודעת קנס בדואר רשום לכתובת הרשומה יוצרת בדרך כלל מסירה מספקת, וכי טענות לשיבושים בקבלת דואר צריכות להיתמך בחומר ממשי. עוד נאמר שטענות בדבר שהייה ממושכת במקום אחר או בחו"ל מחייבות תיעוד מתאים. במקרה הנוכחי, תעודת השירות הצבאי שהציגה המבקשת הייתה המסמך שהטה את הכף ביחס להסבר לאיחור. בית המשפט הדגיש שהנסיבות שהוצגו לא היו מתקבלות ברוב המקרים, אולם צירוף השירות הממושך, מאפייני עבודתה והמסמכים שהוגשו הצדיקו בעיניו חריגה מן הכלל. לכן ההארכה ניתנה כחריג ולא משום שהתשלום כשלעצמו חדל לשמש הודאה באשמה.
בית המשפט גם דחה את הבקשה לקיים דיון בעל פה בבקשה עצמה, מאחר שההחלטה התקבלה על סמך כתבי הטענות והמסמכים. בסופו של דבר הוא הורה להאריך את המועד להישפט בגין הודעת התשלום. ההחלטה אינה קובעת מי ביצע את עבירת המהירות ואינה מזכה את המבקשת; היא מאפשרת את בירור העניין בהליך מתאים למרות התשלום והאיחור. מספר התיק: המ"ש 6567-04-26.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.