בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה דחה תביעה בסך 9,800 שקל שהגישה שוכרת נגד חברת פרץ בוני הנגב (1993) בע"מ, בטענה שליקויי בנייה בדירה גרמו לרטיבות ולעובש שפגעו בארון קיר ובשידה שרכשה. הרשמת הבכירה מילאד תלחמי קבעה כי גם אם התביעה מוגדרת כתביעה נזיקית ולא כתביעה חוזית מכוח הסכם המכר, התובעת עדיין נדרשה להוכיח את הנזק לרכושה ואת הקשר בינו לבין הליקויים הנטענים. נקבע כי היא לא הציגה חוות דעת מתאימה, לא הציגה תמונות של הנזק הנטען לארון ולא הוכיחה מה מקור העובש.
צריכים עו"ד?
הדירה נמכרה במקור בשנת 2019 לרוכשים אחרים. בהמשך, ביולי 2025, רכש בן זוגה לשעבר של התובעת את הדירה. התובעת טענה כי היא מתגוררת בדירה כשוכרת לאורך זמן וכי הארון והשידה הם רכושה הפרטי. לדבריה, רטיבות ועובש שנוצרו על רקע ליקויי בנייה גרמו נזק לריהוט, ולכן ביקשה לחייב את החברה הקבלנית בפיצוי בסך 9,800 שקל.
ברקע ההליך עמד גם תיק נוסף שפתח בעל הדירה בנוגע לליקויי בנייה. החברה הנתבעת העלתה שורה של טענות מקדמיות, ובהן היעדר יריבות, הליך תלוי ועומד וסמכות מקומית. שאלת הסמכות המקומית כבר הוכרעה בהחלטה קודמת, ובית המשפט קבע כי ניתן להכריע בתביעה הקטנה על יסוד החומר שהוגש, ללא צורך בדיון נוסף.
התובעת ביקשה להפריד בין תביעתה לבין התביעה של בעל הדירה. היא טענה כי עניינה הוא נזק אישי לרכוש שרכשה בעצמה, ולא פיצוי על ליקויי הבנייה בדירה כשלעצמם. בית המשפט קיבל את הסיווג העקרוני הזה כאשר ציין: "אני מסכים עם התובעת בטענתה כי מדובר בתביעת 'נזיקין מובהקת'". אלא שהסכמה זו לא הספיקה כדי לקבל את התביעה, משום שנותרה שאלת ההוכחה של הנזק ושל הקשר הסיבתי.
פרץ בוני הנגב טענה מנגד כי התובעת "שוכרת בלבד ואינה צד להסכם המכר", וכי אין תשתית ראייתית מספקת להוכחת רשלנות או קשר סיבתי לנזק הנטען לארון. החברה הצביעה גם על ההליך שמנהל בעל הדירה וטענה כי קיים סיכון לכפל הליכים. בנוסף טענה כי חוות הדעת ההנדסית שעליה ביקשה התובעת להסתמך נוגעת לליקויי הדירה ואינה מוכיחה נזק לריהוט הפרטי.
בית המשפט התמקד בסופו של דבר בשאלת הראיות. הרשמת הבכירה קבעה כי התובעת אינה בעלת הדירה, ואף לא הציגה הסכם שכירות שמבסס את מעמדה ביחס לנכס. עם זאת, מוקד הדחייה לא היה רק היעדר הקשר החוזי בינה לבין החברה. פסק הדין מדגיש כי גם כאשר מדובר בתביעת נזיקין, נזק לרכוש טעון הוכחה. לצורך הערכת נזק לארון ולשידה נדרשת בדרך כלל חוות דעת של שמאי או מומחה מתאים, או לכל הפחות תשתית ראייתית שמאפשרת לבית המשפט לקבוע מה ניזוק ומה עלות התיקון או ההחלפה.
במקרה הזה, נקבע כי לא צורפה חוות דעת שעוסקת בנזק לארון. חוות הדעת ההנדסית שהוגשה בהליך אחר לא סיפקה את החסר, משום שלא התייחסה לנזק הנטען לריהוט. בית המשפט ציין גם שלא הוצגו תמונות של הארון שניזוק, אף שמדובר בראיה בסיסית שיכולה הייתה להמחיש את היקף הפגיעה ואת אופייה. בנוסף לא הוכח אם העובש הנטען אכן נבע מליקוי בנייה שבאחריות הנתבעת או ממקור אחר.
התובעת הפנתה לכך שהחברה שלחה בעבר בעלי מקצוע לביצוע עבודות וטענה כי בכך יש משום הכרה באחריותה. בית המשפט לא ראה בכך תחליף להוכחת רכיבי התביעה. עצם ביצוע עבודות בדירה אינו מוכיח, לפי פסק הדין, שהנזק הספציפי לארון נגרם בשל רשלנות החברה, ואינו מוכיח את שוויו של אותו נזק.
ההכרעה מבהירה את הפער בין קיומו האפשרי של ליקוי בדירה לבין הוכחת נזק לרכוש מסוים. גם אם מתנהל הליך אחר שבו נטענים ליקויי בנייה, אין בכך לבדו כדי להוכיח כי ארון מסוים ניזוק מאותם ליקויים. הרשמת הבכירה הדגישה כי היה על התובעת לבסס כל אחד מהחיבורים הנדרשים: מהו המפגע, מה הנזק שנגרם לרכוש, ומה הקשר ביניהם.
בסיכום קבע בית המשפט כי התובעת לא הרימה את הנטל הדרוש, "על אף שרכשה או שלמה עבור הארון, כנטען". התביעה נדחתה, והתובעת חויבה לשלם לחברה הוצאות בסך 350 שקל. בכך הסתיים ההליך הקטן בלי שבית המשפט נדרש לקבוע ממצאים רחבים לגבי מכלול ליקויי הבנייה הנטענים בדירה, שהם נושא להליך אחר.
פסק הדין מפרט גם את השתלשלות הזכויות בדירה. הסכם המכר המקורי נחתם ב-22 ביולי 2019 עם רוכשים אחרים, וב-17 ביולי 2025 רכש בן זוגה לשעבר של התובעת את הדירה. התובעת עצמה טענה שהיא מתגוררת בנכס כשוכרת וששילמה עבור הריהוט שניזוק. העובדה הזו חידדה מבחינת בית המשפט את הצורך להפריד בין נזק נטען לדירה, שהוא עניינו של בעל הנכס, לבין נזק נטען לארון ולשידה, שאותו ביקשה התובעת לייחס לעצמה.
ההליך האחר שהוזכר בפסק הדין הוא ת"א 45752-01-26, שבו בעל הדירה מנהל תביעה הנוגעת לליקויי בנייה. הנתבעת ניסתה להסתמך על קיומו כדי לטעון להליך מקביל ולסיכון של כפל חיוב. התובעת השיבה שההליך שלה שונה משום שהיא אינה דורשת את עלות תיקון המבנה אלא פיצוי על הרכוש האישי. בית המשפט לא דחה את התביעה רק בשל קיומו של התיק האחר, אלא בחן את התביעה הנפרדת לפי הראיות שהוגשו בה.
גם הטענה שהנתבעת שלחה בעלי מקצוע לבצע עבודות בדירה לא הוכיחה את היסוד שהיה חסר. התובעת ראתה בשליחת עובדים משום הודאה באחריות לליקויים, אך פסק הדין קובע כי מכאן לא נובעת הוכחה שהארון המסוים נפגע בשל אותו ליקוי. כדי לעבור מהוכחת בעיה כללית בדירה לחיוב כספי בגין פריט ריהוט מסוים נדרש בסיס עובדתי שמראה את סוג הנזק, מקורו ושוויו.
ההוצאות שנפסקו היו 350 שקל, אך התוצאה המהותית הייתה דחייה מלאה של התביעה. בית המשפט לא פסק לתובעת חלק מן הסכום ולא קבע נזק על דרך האומדן, משום שלשיטתו לא הונחה תשתית שמאפשרת לקבוע תחילה שאכן נגרם לארון נזק שמקורו במעשה או במחדל של הנתבעת. רק לאחר הוכחת עצם הנזק והקשר הסיבתי ניתן היה לעבור לשאלת שיעור הפיצוי.
מספר התיק: ת"ק 56040-03-26.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.