בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב-יפו דחה תביעה של לקוח נגד כרטיסי אשראי לישראל בע"מ, כאל, שביקש לקבל בחזרה 28 אלף שקל בגין עסקאות שבוצעו באמצעות Apple Pay וטען שלא ביצע אותן ולא אישר אותן. השופטת הבכירה רונית פינצ'וק-אלט קבעה כי התובע לא עמד בנטל להוכיח "שימוש לרעה" באמצעי התשלום וכי הנתבעת הוכיחה במאזן ההסתברויות שהעסקאות נעשו בידי התובע או בידי מורשה מטעמו. התובע חויב ב-1,000 שקל הוצאות.
הלקוח החזיק בכרטיס אשראי פיזי שהונפק בידי כאל וחויב מחשבונו בבנק מרכנתיל דיסקונט. באוגוסט 2025 צורף הכרטיס לארנק דיגיטלי של Apple Pay וקיבל מספר דיגיטלי מותאם. לפי התביעה, בין 23 באוגוסט ל-18 באוקטובר בוצעו באמצעות הכרטיס הדיגיטלי רכישות וחיובים בלתי מורשים בסכום מצטבר של כ-30 אלף שקל. התובע טען שלא יזם את פתיחת הארנק, לא מסר הרשאה ולא ביצע אף אחת מהעסקאות.
המקרה התגלה, לפי גרסת התובע, במוצאי שבת 18 באוקטובר, כאשר נחשף לחיוב חריג בחנות אופניים. הוא פנה מייד לכאל, חסם את הכרטיס וטען שלא ביצע את העסקה. לאחר בדיקה מצא חיובים נוספים. ביחס לעסקה בחנות האופניים התקבל לבסוף זיכוי, למעט 450 שקל שנכללו בתביעה. התובע טען כי לפי דיני שירותי התשלום היה על החברה להשיב לו את סכומי החיוב לאחר שמסר הודעה על שימוש לרעה.
כאל טענה מנגד שמדובר ב-107 עסקאות בסכום כולל של 28,164.16 שקל שבוצעו באמצעות ארנק דיגיטלי מאובטח. החברה הסבירה כי הוספת כרטיס ל-Apple Pay מחייבת פרטי כרטיס וקוד חד פעמי שנשלח למכשיר הטלפון של הלקוח, ולאחר השלמת ההצטרפות נשלחת הודעה נוספת. היא הציגה לוג פעילות שלפיו ב-23 באוגוסט 2025 בשעה 22:35 נשלח לתובע קוד אימות, ופחות מדקה לאחר מכן נשלחה הודעה שהצירוף לארנק הושלם.
הנתבעת טענה גם כי נשלחו לתובע בזמן אמת הודעות על עסקאות משמעותיות, וכי מספר הטלפון שאליו נשלחו ההודעות הוא המספר המעודכן במערכותיה וממנו התקבלו בהמשך שיחותיו. עוד טענה שהתובע הכיר היטב שימוש בארנקים דיגיטליים, לאחר שבעבר אישר פתיחת ארנקים נוספים עבור בנו. לשיטתה, העובדה שהכרטיס והטלפון לא אבדו ולא נגנבו מחזקת את המסקנה שהשימוש נעשה בהרשאתו או בידי מי שקיבל ממנו גישה.
התובע חזר בעדותו על הכחשתו. הוא סיפר שהוא עצמאי, משתמש שנים רבות בכרטיסי אשראי ומחזיק בכמה כרטיסים המחויבים בסכומים גדולים, ומעולם קודם לכן לא הגיש תביעה דומה. הוא תיאר כיצד עם קבלת ההודעה על העסקה בחנות האופניים פנה מייד לבית העסק וגם למשטרה. לדבריו, בנו הכיר את בעל החנות ולכן ניתן היה ליצור קשר במהירות ולעצור את העסקה.
במהלך הדיון הלין התובע על כך שלאחר עשרות שנים של שימוש בכרטיס נגנב ממנו, לטענתו, סכום של כ-30 אלף שקל וחברה גדולה קיבלה ממנו את הפרטים "על מגש של כסף" אך לא זיכתה אותו. הוא טען שלא נתן לאיש הרשאה לבצע את העסקאות שבמחלוקת. עם זאת, הוא אישר שבמקרים אחרים בנו פנה אליו כדי לקבל אישור לעסקאות שהתובע הסכים להן.
כאל הציגה גם חוות דעת של מומחית לאבטחת סייבר, שלפיה "הסבירות שתוקף יצליח לצרף כרטיס אשראי לארנק דיגיטלי ללא שיתוף פעולה של הלקוח היא זניחה". החברה הסבירה כי לפני כל שימוש בארנק יש צורך לפתוח את המכשיר באמצעות אמצעי אבטחה, כגון סיסמה או זיהוי ביומטרי. לטענתה, שילוב הדרישות הטכניות עם הודעות האימות וההצטרפות שנשלחו לטלפון אינו מתיישב עם גרסת התובע שהארנק נפתח ללא ידיעתו.
בית המשפט קבע כי לפי חוק שירותי תשלום נטל ההוכחה לשימוש לרעה מוטל במקרה הנדון על הלקוח שטוען לכך. השופטת בחנה את גרסתו מול המסמכים ומצאה שהיא אינה מספקת. נקבע שטענתו כי הכרטיס הדיגיטלי נפתח ללא בקשתו ואישורו אינה מתיישבת עם האופן שבו נפתח הארנק ועם ההודעות שנשלחו למכשיר שהיה ברשותו לפני ההצטרפות ולאחריה.
נקודה נוספת שנזקפה לחובת התובע הייתה הימנעות מהבאת עדים רלוונטיים. לפי פסק הדין, התברר שהתובע נתן הרשאות שימוש בכרטיס הדיגיטלי לאחרים, אך לא הביא לעדות את המורשים הנוספים, את מזכירתו ואת בנו. השופטת קבעה שמדובר בהימנעות מהבאת עדים שביכולתו היה לזמן, ולכן חלה ההנחה שעדותם לא הייתה מסייעת לגרסתו. התובע גם לא הגיש חוות דעת נגדית לחוות דעת הסייבר של כאל.
השופטת הדגישה שהתובע לא טען שמכשיר הטלפון נגנב ולא הוכיח שנפרץ. הוא הסתפק בהכחשה שהוא ביצע את העסקאות ובהכחשה שהוא צירף את הכרטיס לארנק, בלי לתת הסבר לכך שקוד האימות נשלח לטלפון שבידו, שהקוד הוזן ושלאחר מכן נשלחה הודעה על השלמת ההצטרפות. במצב זה נקבע כי גרסתו לא עמדה בנטל הנדרש.
בית המשפט התייחס גם לשיחות שנערכו עם מחלקת הביטחון של כאל. בשיחה מ-21 באוקטובר הופנה התובע להודעות האימות וההצטרפות שנשלחו ב-23 באוגוסט; הוא הכחיש שמסר את הקוד, אך לפי פסק הדין מזכירתו אישרה שנשלח קוד ואמרה כי לטענתם הוא לא הועבר מהם. התובע מסר שהטלפון לא אבד ולא נגנב והיה ברשותו לאורך התקופה. בית המשפט ראה במכלול הזה קושי מהותי בגרסת התובע, לא רק ביחס לשאלה מי ביצע כל עסקה, אלא כבר בשלב שבו הכרטיס צורף לארנק הדיגיטלי לאחר שקוד האימות נשלח למכשיר שהיה בשליטתו. לכך הצטרפה העובדה שהמערכת תיעדה את השלמת תהליך הצירוף ואת השימוש שנעשה לאחר מכן.
בסיכום פסק הדין נקבע כי התובע לא הוכיח שימוש לרעה וכי כאל הוכיחה שהעסקאות נעשו על ידו או על ידי מורשה מטעמו. לכן נדחתה התביעה והוא חויב לשלם לחברה 1,000 שקל הוצאות משפט. מספר התיק: ת"ק 35330-01-26.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.