מטופלת שתבעה בעקבות שני ניתוחים אסתטיים לא הצליחה להוכיח כי הרופאים התרשלו בביצוע ההליכים עצמם, אך זכתה בפיצוי בשל שאלה אחרת: מה בדיוק הסכימה שיעשה בניתוח השני. השופטת ליאת הר ציון מבית משפט השלום בנתניה קבעה כי המנתח בניתוח השני הגדיל את השתלים בחזה ללא הסכמה מדעת, וחייב אותו בפיצוי כולל של 203,617 שקל. התביעה נגד הרופא שביצע את הניתוח הראשון ונגד החברות הנוספות נדחתה.
עורכי הדין שלנו
התביעה עסקה בשני הליכים רפואיים. בניתוח הראשון טענה המטופלת כי נגרמו לה פגיעה בעצב באזור הפנים ושקע באזור הבטן שממנו נשאב שומן. היא ייחסה את התוצאות להתרשלות ולחוסר בהסבר מספק על הסיכונים. בניתוח השני ביקשה, לפי גרסתה, תיקון ממוקד, אך עברה הליך רחב יותר שכלל בין היתר החלפת שתלים. היא עמדה על כך שלא רצתה הגדלה. בעדותה אמרה: "לא רציתי הגדלה מעולם, מעולם מעולם. בסדר? מעולם לא רציתי הגדלה. אני רציתי להקטין אפילו את השתל שהיה לי".
הנתבעים טענו כי ההליכים בוצעו בהתאם לסטנדרט הרפואי וכי הסיבוכים שנגרמו הם סיכונים מוכרים שאינם מעידים כשלעצמם על רשלנות. ביחס לניתוח השני נטען כי "לא הופעל כל לחץ על התובעת" וכי היא הסכימה לפרוצדורה על יסוד מידע מלא. המנתח טען שהחלפת השתלים והגדלתם היו קשורות להשגת תוצאת ההרמה, וכי חריגה של עד 50 סמ"ק הייתה מבחינתו בתחום שיקול הדעת המקצועי.
חוות דעת מומחה בית המשפט הייתה מרכזית בהכרעה. בית המשפט אימץ את המסקנה שלפיה לא הוכחה התרשלות בדרך ביצוע הניתוחים. גם הסיבוכים עצמם לא הספיקו כדי לקבוע שהטיפול היה רשלני. ואולם ביחס לגודל השתלים נקבעה מסקנה אחרת. לפי פסק הדין, המטופלת הבהירה שאינה מעוניינת בהגדלה, והעובדה שחתמה על טופס כללי שכלל הגדלת חזה לא גברה על הראיות בנוגע לרצונה הספציפי. בית המשפט קבע שאם המנתח סבר שהגדלה היא תנאי הכרחי לביצוע ההרמה, היה עליו להבהיר זאת ולוודא הסכמה, או להימנע מההליך.
ביחס לניתוח הראשון בית המשפט קיבל את עמדת המומחה שלפיה הפגיעה בעצב והבעיה באזור שאיבת השומן הן סיבוכים שיכולים להתרחש גם כאשר הניתוח מבוצע באופן סביר. לכן לא הוטלה אחריות על ד"ר יעקב בר. גם לגבי הניתוח השני לא נמצא כשל טכני במהלך הניתוח עצמו. ההבחנה שקבע פסק הדין הייתה בין שאלת איכות הביצוע לבין שאלת ההסכמה לסוג ההליך שבוצע.
לעניין החברות שנתבעו, בית המשפט לא מצא בסיס לאחריות ישירה או לאחריות שילוחית שמצדיקה חיובן בתוצאה שנקבעה נגד המנתח. ההכרעה נותרה ממוקדת במערכת היחסים בין המטופלת לבין הרופא שקיבל את ההחלטה על גודל השתלים. בית המשפט קבע שהמסמכים הכלליים והטופס שעליו חתמה המטופלת אינם תחליף לשיחה ספציפית כאשר היא הביעה עמדה ברורה נגד הגדלה.
נקבע גם קשר סיבתי, לאחר שבית המשפט קיבל את גרסת המטופלת שלפיה לא הייתה עוברת את הניתוח אילו ידעה שיוכנסו שתלים גדולים יותר. הפיצוי כלל הפסדי שכר לעבר ולעתיד, הפסדי פנסיה, עזרת צד שלישי, הוצאות רפואיות ונזק לא ממוני, והסתכם ב-203,617 שקל. בנוסף נפסק שכר טרחת עורך דין בשיעור 23% והוצאות. ת"א 15478-07-18
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.