שלוש תביעות שהתנהלו במקביל בין בני זוג לאחר פרידתם הסתיימו בהכרעה רחבה בענייני האחריות ההורית וזמני השהות, מזונות שלושת ילדיהם וחלוקת הרכוש שצברו במהלך הנישואים.
צריכים עו"ד?
סגנית הנשיא ענת אלפסי קבעה כי האחריות ההורית לשלושת הילדים תישאר משותפת, אך המשמורת המוסדית על שתי הבנות תהיה בידי האב ועל הבן בידי האם. במישור המזונות נקבע כי האב יוסיף לשלם 1,300 שקל בחודש עבור הבן, בעוד שמיולי 2024 לא יחויב מי מההורים במזונות הבנות. במישור הרכושי נקבע, לאחר איזון העסק המשפחתי, דירה בחו"ל, כלי רכב, זכויות פנסיוניות וכספים, כי הבעל יעביר לאישה 710,710 שקל.
בני הזוג נישאו בשנת 2007 ולהם שלושה ילדים. במהלך חייהם המשותפים הם הקימו עסק משפחתי, שהתאגד כחברה בשנת 2018, רכשו דירת מגורים בישראל ודירה בחו"ל וצברו כספים, זכויות וכלי רכב. בפברואר 2021 עזב הבעל את הבית, והאישה פתחה בהליך יישוב סכסוך. לאחר שההליך הסתיים ללא הסכמה, היא הגישה במאי 2021 שלוש תביעות נפרדות: תביעה בעניין המשמורת וזמני השהות, תביעת מזונות ותביעה לאיזון משאבים ולפירוק השיתוף.
הסדרי השהות של הילדים השתנו במידה ניכרת במהלך השנים שבהן התנהלו ההליכים. בתחילת הדרך נקבע כי האב יפגוש את שלושת הילדים פעמיים בשבוע אחר הצהריים ובשבת אחת לשבועיים. בהמשך נוספה לינה באמצע השבוע, ובינואר 2022 נקבעה חלוקת זמני שהות מאוזנת בין ההורים. לאחר אירועים נוספים במשפחה עבר האב להתגורר בצפון, ובשלב מסוים התקיימו המפגשים עם הילדים במרכז קשר. בהמשך יצאו המפגשים עם הבנות ממרכז הקשר, והקשר עם הבן עבר אף הוא שינויים.
ביולי 2024 חל שינוי משמעותי נוסף: הבנות נותרו אצל האב, ואילו הבן עבר להתגורר אצל סבתו מצד האם. בספטמבר אותה שנה נקבעה משמורת מוסדית על הבנות לאב, עם זמני שהות לאם, ובמקביל נקבעה המשמורת המוסדית על הבן לאם, לצד קשר חופשי עם האב. בינואר 2025 הורחבו זמני השהות של הבנות עם האם כך שיכללו לינה באמצע השבוע ושבתות אחת לשבועיים.
בתחילת ההליך ביקשה האם לקבל משמורת על שלושת הילדים ולקבוע לאב זמני שהות מוגבלים יותר. אלא שבסיכומיה שינתה את עמדתה והודיעה כי החליטה "לעשות סוף למלחמות" ולהותיר את קביעת זמני השהות לשיקול דעת בית המשפט. היא ביקשה לשמר את זמני השהות עם הבנות, לרבות לינה ושבתות אחת לשבועיים, להסדיר חלוקה בחגים ובחופשות ולאפשר לה לצאת עמן לחופשות במסגרת זמני השהות שלה. לצד זאת טענה כי קשה לסמוך על האב, אך הדגישה שהיא מעוניינת בכך שהילדים יקיימו קשר מיטיב עם שני ההורים.
האב, שמלכתחילה ביקש אחריות הורית משותפת וחלוקה שווה של זמני השהות, ביקש בסיכומיו לקבוע כי המשמורת על הבנות תהיה בידיו תוך שמירת הקשר שלהן עם האם. הוא טען שיש להכפיף כל הרחבה נוספת של זמני השהות לבדיקת העובדת הסוציאלית, משום שלשיטתו "לא ניתן לסמוך על האם". ביחס לבן ביקש לשמר את המצב שבו הוא מתגורר אצל הסבתא מצד האם ומגיע אליו לפי רצונו. גם האב, ציין בית המשפט, סבר שיש להרגיע את המחלוקת ולאפשר לילדים קשר יציב עם שני ההורים.
בית המשפט קבע כי טובת הילדים מחייבת אחריות הורית משותפת, כך שהחלטות מהותיות בענייני חינוך ובריאות יתקבלו בידי שני ההורים. לצד זאת נקבע שיש להתאים את המשמורת המוסדית למקום שבו הילדים חיים בפועל: הבנות אצל האב והבן באחריות האם. נקבע כי הבן יוכל להמשיך להתגורר בבית האם או בבית הוריה ויקיים קשר עם האב לפחות פעם בשבוע, בתיאום ביניהם. הבנות ימשיכו להתגורר אצל האב וישהו עם האם בכל יום שלישי, כולל לינה עד יום רביעי בבוקר, וכן אחת לשבועיים מסיום יום הלימודים ביום שישי ועד מוצאי שבת. בית המשפט קבע גם חלוקה לסירוגין של החגים והחופשות בין ההורים, ובחופשת הקיץ נקבע כי בשבוע השלישי של אוגוסט יהיו הילדים עם האם. לעובדת הסוציאלית נותרה סמכות לבצע שינויים נוספים בזמני השהות ככל שיידרש.
המחלוקת על המזונות השתנתה יחד עם השינויים במקום מגורי הילדים. בראשית ההליך, במאי 2021, נקבע כי האב ישלם 4,000 שקל בחודש עבור שלושת הילדים, מחצית מהחזרי המשכנתה ומלוא הוצאות החינוך ישירות למסגרות. בנובמבר 2024, לאחר שהבנות עברו להתגורר אצל האב, הוא הופטר מתשלום מזונותיהן החל מ-10 ביולי 2024, והחיוב שנותר עבור הבן הועמד על 1,300 שקל בחודש.
לקראת ההכרעה הסופית כבר לא הייתה מחלוקת בין ההורים שאין מקום לחייב את האב במזונות הבנות כל עוד הן מתגוררות עמו. המחלוקת התמקדה בסכום שישולם עבור הבן ובחלוקת ההוצאות החריגות של שלושת הילדים. האם, שבכתב התביעה המקורי ביקשה מזונות ומדור בסכום כולל של 8,955 שקל בחודש, ביקשה בסיכומיה 1,885 שקל בחודש עבור הבן. היא טענה כי מדובר בנער מתבגר שמתאמן באופן מקצועי ונדרש למזון מסוים בשעות קבועות ולציוד מיוחד. עוד ביקשה שהכסף יועבר אליה ולא לסבתא, משום שלטענתה היא זו שרוכשת עבורו את הנדרש. ביחס להוצאות החריגות ביקשה לחייב את האב ב-80% מהן, בטענה לפער משמעותי ביכולת הכלכלית של ההורים.
האב טען מנגד כי יש להותיר את החיוב עבור הבן על 1,300 שקל בחודש. הוא ביקש שהתשלום יועבר לסבתא שאצלה מתגורר הבן, וטען שאין הצדקה לסכום גבוה יותר. לגבי הוצאות רפואיות חריגות והוצאות חינוך של כל הילדים ביקש לחלק את החיוב שווה בשווה בין ההורים. הוא גם טען שאין לחייבו במזונות הבנות מאז שהן עברו להתגורר עמו והוא נושא בצורכיהן.
לצורך ההכרעה בחן בית המשפט את צורכי הילדים ואת יכולתם הכלכלית של שני ההורים. צורכי המחיה, החינוך והמדור של כל ילד הוערכו ב-2,400 שקל בחודש. לגבי הבן נקבע כי יש להביא בחשבון גם הוצאות הקשורות לאימוני הספורט, לתחרויות ולמזון עתיר חלבונים, אך לא הוכחו צרכים מיוחדים נוספים.
הכנסתו החודשית של האב הועמדה על 16 אלף שקל נטו. לאחר הפחתת הוצאות אישיות ומדור העמיד בית המשפט את הכנסתו הפנויה על כ-11 אלף שקל. האם היא בעלת תואר ראשון בתחום הכלכלה והלוגיסטיקה וקניינית בהכשרתה. על בסיס הכנסותיה ועבודתה קבע בית המשפט כי פוטנציאל השתכרותה הוא 12 אלף שקל נטו בחודש, וכי לאחר הוצאות אישיות ומדור עומדת הכנסתה הפנויה על כ-7,000 שקל.
בית המשפט בחן גם את העובדה ששתי הבנות מצויות באחריות האב ואילו הבן באחריות האם. לאחר הפחתת צורכי שתי הבנות, שהוערכו יחד ב-4,800 שקל, נותרו בידי האב כ-7,200 שקל בחודש. לאחר הפחתת צורכי הבן נותרו בידי האם כ-4,600 שקל. הפער בין הסכומים הוערך ב-2,600 שקל, ובית המשפט קבע כי לשם איזונו יעמוד חלקו של האב במזונות הבן על מחצית הסכום, 1,300 שקל בחודש.
התוצאה הייתה כי ביחס לבנות לא יישא אף אחד מההורים בחיוב מזונות כלפי האחר החל מיולי 2024, ואילו עבור הבן ימשיך האב לשלם 1,300 שקל בחודש, כאשר התשלום יועבר לאם. בנוסף נקבע כי הוצאות בריאות וחינוך מיוחדות של שלושת הילדים, שאינן ממומנות בידי קופות החולים או מוסדות החינוך, יחולקו בין שני ההורים בחלקים שווים, בכפוף להצגת אסמכתאות.
במישור הרכושי עמדה במרכז המחלוקת החברה המשפחתית, לצד הדירה בחו"ל, דירת המגורים, כלי רכב, כספים וזכויות פנסיוניות. דירת המגורים בישראל נמכרה במהלך ההליך תמורת 2 מיליון שקל והתמורה חולקה בין הצדדים בחלקים שווים. לגבי החברה המשפחתית חלקו הצדדים הן על האחריות לירידה בפעילותה והן על שוויה. האישה טענה כי יש להביא את שווי החברה בחשבון במסגרת האיזון, ואילו הבעל טען כי האישה היא שניהלה את הפעילות המרכזית וכי לאחר שעזבה נפגע העסק. לחלופין הודיע כי אם ייקבע שלחברה יש שווי הוא "מוותר על מלוא חלקו ומניותיו בחברה" ומבקש שהחברה תעבור לאישה או תימכר במצבה.
בית המשפט לא אימץ במלואה את הערכת השווי שהוצגה לגבי החברה. לאחר בחינת פעילותה ונתוני הלקוחות נקבע כי הירידה ברווחים נבעה בעיקר מעזיבתו של לקוח משמעותי שהיה קשור לפעילות שביצעה האישה, ולא רק ממשבר הקורונה. לצורך איזון המשאבים הועמד שווי החברה על 388,950 שקל.
מחלוקת משמעותית נוספת נגעה לדירה בחו"ל. בפסק הדין נקבע כי הדירה נרכשה בינואר 2019 תמורת 63.4 מיליון פורינט ונמכרה לפי המסמכים באוקטובר 2020 תמורת 50 מיליון פורינט, בעוד ששווייה שנקבע למועד הסמוך לקרע היה 83.3 מיליון פורינט, שהם 914,331 שקל. בית המשפט מצא קשיים משמעותיים בעדויות הבעל והחבר שהיה מעורב בעסקת המכירה, וקבע כי האישה לא ידעה על המכירה וכי לא ניתנה הצדקה למכירת הנכס בסכום נמוך משוויו ללא קבלת עמדתה. לכן נקבע שהיא זכאית למחצית שווי הדירה במועד הקרע.
עוד אוזנו כלי הרכב, ובהם מכונית יונדאי, משאית ורכב שברולט, וכן הזכויות הפנסיוניות והכספים בחשבונות הבנק. מנגד הופחתו מהתחשיב תשלומים שבהם נשא הבעל לבדו עבור המשכנתה וביטוח החיים.
בסיכום החשבון קבע בית המשפט כי שווי הנכסים שיוחסו לבעל, לאחר ההפחתות, עמד על 1,717,347 שקל, בעוד שווי הנכסים שיוחסו לאישה עמד על 486,432 שקל. ההפרש היה 1,230,915 שקל, ומחציתו 615,458 שקל. לאחר הצמדה ממועד הקרע הועמד הסכום שעל הבעל להעביר לאישה על 710,710 שקל.
שלוש התביעות התקבלו אפוא בחלקן ונדחו בחלקן: האחריות ההורית נותרה משותפת תוך פיצול המשמורת המוסדית והסדרת זמני השהות, המזונות הותאמו למקום מגורי הילדים וליכולות הכלכליות של ההורים, ובמישור הרכושי נקבע תשלום איזון של 710,710 שקל לאישה. מאחר שבכל אחת משלוש התביעות התקבלו ונדחו טענות של שני הצדדים, בית המשפט לא חייב מי מהם בהוצאות.
תלה"מ 3088-05-21, תלה"מ 3239-05-21, תלה"מ 3332-05-21
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.