רוכב אופניים שהגיע לחנות בתל אביב כשהוא לבוש כשליח משלוחים, פניו מוסתרות ואקדח בתיק שלפניו ירה למוות באדם שישב מחוץ לחנות ונמלט. הנאשם ברצח הכחיש שהוא היורה וטען כי שהה בחצר סמוכה מסיבה אחרת, אך הרכב של שלושה שופטים הרשיע אותו ברצח בנסיבות מחמירות, בנשיאת נשק ובשיבוש מהלכי משפט. המדינה ביססה את התיק על רצף מצלמות אבטחה, פריטי הסוואה שנמצאו בחצר, שרידי ירי והתאמת DNA. ההגנה ביקשה להציג מסלול חלופי ולהטיל ספק בטיפול בממצאים, ואף טענה שהנאשם נחקר בעברית ללא מתורגמן. בית המשפט מצא שהראיות האובייקטיביות מובילות למסקנה מרשיעה אחת, אף שהביע ביקורת על היעדר התרגום בחקירות.
בלב הכרעת הדין אירוע ירי שהתרחש ב־30 בספטמבר 2023, סמוך לשעה 05:53, ברחוב הר ציון 3 בתל אביב. המנוח, אזרח סודן, ישב ליד פתח חנות מכולת כאשר רוכב אופניים חשמליים עצר בסמוך. מצלמות תיעדו את הרוכב, לבוש במעיל של חברת וולט, חובש קסדה וחם־צוואר המכסה את פניו, שולף אקדח מתיק שהונח בחזית האופניים, דורך אותו ויורה במנוח מטווח קצר. לפי כתב האישום והממצאים שנקבעו, תחילה נורו לעבר המנוח שלוש יריות, וכאשר קם וניסה להימלט והחל ליפול נוספו שתי יריות. נוכחות אנשים אחרים במקום לא מנעה את הירי. צוותי הצלה ביצעו במנוח פעולות החייאה, הוא הועבר לבית החולים איכילוב ומותו נקבע בשעה 06:50.
המדינה הגישה את כתב האישום באוקטובר 2023 וייחסה לנאשם רצח בנסיבות מחמירות בעקבות תכנון והליך ממשי של שקילה, נשיאת נשק ושיבוש מהלכי משפט. הנאשם אישר שהכיר את המנוח קודם לכן, אך הכחיש בתוקף שהתחפש לשליח, נשא אקדח או ביצע את הירי. הוא הודה בהמשך שנצפה יוצא מחצר ברחוב לוינסקי 87 ושלאחר מכן הגיע לזירת הרצח, אך לדבריו הוא כלל לא היה האדם שנכנס לאותה חצר כשהוא לבוש כשליח. לטענתו הגיע לחצר שעות קודם כדי לחפש מדבקות סם שהחביא, ואפשר שגם לן שם. בכך נוצרה המחלוקת המרכזית: האם דמות השליח שנראתה במצלמות והאדם שיצא מהחצר כעבור דקות ספורות הם אותו אדם.
ראיית המפתח הראשונה הייתה רצף צילום שאפשר לשחזר כמעט את כל תנועת היורה. בשעה 05:45 נראה אדם בבגדי וולט יוצא מן החצר בכתובת צ'לנוב 12, שם החזיק הנאשם בחדרון ששימש אותו ללינה ולאחסון חפצים, ורוכב על אופניים חשמליים. דרך מצלמות ברחובות מטלון, לוינסקי, יסוד המעלה, ראש פינה, הגר"א וסולומון אותר מסלולו עד לזירת הירי. זמן ההגעה היה סמוך ל־05:53. השוטרים חיברו קטעי צילום נפרדים, ולפי עדות החוקר פערי התיעוד לאורך המסלול היו לכל היותר כ־19 שניות. הסרטונים הוצגו לבית המשפט הן בנפרד והן כמקטעים ששולבו לרצף כרונולוגי.
לאחר הירי נראה הרוכב מסתלק במסלול קצר בהרבה מזה שבו הגיע. ליד לוינסקי 83 הוא ירד מאופניו, הוציא מן התיק הקדמי חפץ שנראה כאקדח, עטף אותו בבד והניחו על המדרכה. אדם אחר, שזהותו לא התבררה, הגיע על קורקינט, אסף את החפץ ונסע מהמקום. היורה המשיך עם אופניו ונכנס לחצר בניין בלוינסקי 87. שלוש דקות ו־39 שניות לאחר מכן תועד אדם יוצא מאותה חצר כשפניו גלויות, לבוש בגופיית ספורט שחורה, מכנסיים קצרים וכפכפים, ואוזניות על ראשו. הנאשם אישר בבית המשפט שהאדם המצולם יוצא מהחצר הוא הוא עצמו.
מצלמות נוספות תיעדו את אותו אדם הולך מצומת לוינסקי־צ'לנוב לכיוון החצר בצ'לנוב 12, לוקח אופניים חשמליים ויוצא שוב, הפעם לעבר מקום הירי. כשהגיע לזירה עמד סמוך לצוותי ההצלה והביטחון והתבונן במתרחש. בחירת מסלול ההגעה הארוך, מסלול ההימלטות הקצר והחזרה לזירה היו מרכיבים שבית המשפט בחן לצד הראיות הפורנזיות. השופט יוסי טופף, שכתב את חוות הדעת המרכזית, הסביר על כוחן של מצלמות הרחוב: "אין מדובר בתיעוד יחיד ורציף, אלא בפסיפס ראייתי המורכב ממקטעי צילום נפרדים". המסקנה לא נשענה על זיהוי פנים ישיר בעת הירי, משום שפני היורה היו מוסתרות.
צומת ההכרעה השני היה החצר בלוינסקי 87. בסיור ובמיפוי התברר שזו חצר קטנה, בערך שני מטרים על שישה מטרים, התחומה בחומות, עם שער יציאה לרחוב. אפשר אמנם לעבור מעל גדר נמוכה לחצר הבניין הסמוך, אך גם היציאה ממנה לרחוב מצולמת. בית המשפט בדק את התיעוד מהכניסות והיציאות ולא מצא אדם אחר שמתאים לדמות היורה עוזב את החצר או את החצר הסמוכה. ההגנה הצביעה על כך שהמשטרה לא אספה סרטונים מכל השעות שקדמו לחצות ולכן אין לשלול שהנאשם נכנס לחצר הרבה קודם. אלא שבית המשפט קבע שאין צורך לבדוק ימים שלמים בלי שנמסרה גרסה אמינה מתי נכנס לשם, במיוחד נוכח הפער הקצר שבין כניסת היורה ליציאת הנאשם.
השאלה העובדתית הוצגה בפסק הדין באופן כמעט פיזי: אם הנאשם כבר שהה בחצר וחיפש סמים, כיצד לא ראה רוכב אופניים נכנס, מחליף בגדים ומשאיר במקום ארגז וציוד, בתוך פחות מארבע דקות ובשטח כה מצומצם? הנאשם אמר שלא פגש איש; הוא העלה אפשרות שהשליח נכנס לדירה או לגג, אך הראיות והעדויות לא תמכו בה. השופט ניסח זאת כך: "הכיצד "השניים" לא נפגשו? אלא אם כן מדובר באותו אדם." האפשרות שהנאשם רק הזדמן למקום באותן דקות נדחתה כבלתי מתיישבת עם התיעוד, תנאי החצר והממצאים שנתפסו בה.
שלושה ימים לאחר הרצח איתרה המשטרה בחצר, ליד בלוני גז, ארגז משלוחים כחול של וולט, מעיל ממותג, קסדה שחורה וחם־צוואר. על הארגז הופיע המספר 07451, שתאם למספר שתועד על ארגז האופניים של היורה. החברה אישרה שהמספר משויך לשליח מסוים, והשליח העיד שהאופניים וארגז המשלוחים שלו נגנבו ביולי 2023 בעת שיצא למסור משלוח. הוא לא זיהה את הנאשם כגנב, והאופניים עצמם לא הושבו אליו, אך המספר הסידורי חיבר את הארגז שנמצא בחצר לזה שנראה על אופני היורה. עד מדיירי הבניין סיפר שראה את הארגז ואת המעיל באותו מקום במשך כשלושה ימים, נתון שהתאים למועד הרצח.
ההגנה תקפה את אופן תפיסת החפצים. אחד השוטרים כתב בדוח שהבחין בכל הפריטים מיד, אף שלפי עדותו רק ארגז המשלוחים והמעיל נראו תחילה, ואילו הקסדה וחם־הצוואר נחשפו לאחר שהוזזו פריטים אחרים. הסנגור טען שהסתירה מעלה חשש שהחפצים הוזזו או זוהמו עד שהגיע איש הזיהוי הפלילי. בית המשפט בדק את גרסאות השוטרים, התצלומים ושרשרת הטיפול במוצגים וקיבל את ההסבר שהדוח הושלם בדיעבד באופן שלא שיקף את סדר הגילוי. נקבע כי השוטרים שמרו על הזירה, איש הזיהוי הפלילי תיעד את החפצים והם נארזו בנפרד. החשש לפגיעה במהימנות המוצגים נדחה.
על ארבעת הפריטים נמצאו שרידי ירי: שני חלקיקים על הארגז, חמישה על המעיל, עשרה על הקסדה ושלושה על חם־הצוואר. ההרכב הסתמך על חוות דעת של מומחה המשטרה שלפיה הרכב החלקיקים מתאים להרכב שרידי הירי של התרמילים שנמצאו בזירת הרצח. בזירה נמצאו חמישה תרמילים בקוטר תשעה מילימטרים, והמעבדה קבעה שכולם נורו מאותו כלי נשק, ככל הנראה אקדח חצי־אוטומטי מדגם מסוים או נשק בעל סימנים דומים. הנשק שנמסר לאלמוני לא נתפס במסגרת הראיות המתוארות, ולכן אין משמעות הממצאים זיהוי של אקדח מסוים שנתפס והשווה לתרמילים.
מומחה שרידי הירי אישר בחקירה הנגדית שחלקיקים יכולים לעבור בין חפצים שנוגעים זה בזה, ולא תמיד אפשר לומר אם מקורם בירי עצמו או במגע משני. ההגנה הצביעה במיוחד על האפשרות ששלושת החלקיקים בחם־הצוואר עברו אליו מן הקסדה הסמוכה, וטענה כי בכך נחלש הקשר בין חם־הצוואר לבין היורה. בית המשפט הביא בחשבון את המגבלה, אך נתן משקל לכך ששרידים נמצאו על כל ארבעת הפריטים, גם לאחר ששהו בחוץ כמה ימים, ולכך שממצאי התיעוד לא הראו מגע הדוק בין האזור החיצוני של הקסדה שעליו נמצאו השרידים לבין חם־הצוואר. על כן לא התקבל ההסבר של מעבר משני כחלופה סבירה למכלול.
הראיה המדעית המרכזית הקושרת את הנאשם לחפצים הייתה בדיקת DNA מחם־הצוואר. מהפריט הופק פרופיל בולט של מקור זכרי מתוך תערובת, וההשוואה לדגימת הנאשם העלתה התאמה. לפי חוות הדעת, השכיחות של אדם אחר המתאים לפרופיל היא אחד ליותר ממאה מיליארד בני אדם. מן המעיל ומהקסדה לא הופקה כמות מספקת לאפיון. ההגנה לא חלקה על התאמת הפרופיל כשלעצמה אלא טענה שאפשר שהנאשם נגע בבגד כשחיפש חפצים בחצר. בית המשפט דחה את ההסבר בהסתמך על המקום, פרק הזמן והעובדה שהפריט נמצא כחלק ממערכת בגדי ההסוואה שעליה נמצאו גם שרידי ירי. בהתאם, התאמת ה־DNA לא הוצגה כראיה יחידה המספיקה להרשעה אלא כרכיב משמעותי במארג.
המדינה הזכירה גם את גובהו הנמוך של הנאשם, 153 סנטימטרים, ואת כתם השיער הלבן בקדמת ראשו, וציינה שבוצעה השוואה בינו לבין דמות הרוכב ליד פח אשפה שתועד במצלמות. עוד הצביעה על מכל תרסיס פלפל שנמצא בכיס המעיל ועל כך שהנאשם אמר שהוא מחזיק מכלים כאלה. אולם בית המשפט לא קיבל את מלוא משקלן של טענות התביעה: להשוואת הגובה ייחס משקל מוגבל ביותר, בין השאר בשל זוויות צילום אפשריות, ולמכל התרסיס לא ייחס משקל כלל, משום שלא הוכח שהיה שייך לנאשם. בכך הודגש שההרשעה נשענה על החוליות שנמצאו מבוססות, ולא על כל סימן זיהוי שהוצע בתיק.
ההגנה הציעה סיפור חלופי שלפיו הנאשם הגיע לחצר כדי לאסוף מדבקות סם שהחביא ימים לפני כן, לן בה או חיפש בגדים משומשים, ואולי נגע בחם־הצוואר בלי לדעת למי הוא שייך. הנאשם אף אמר שהוא משתמש בחדרון ששכר בעיקר לאחסון, ולעתים ישן ברחוב. השופטים בחנו את הגרסאות מול העובדה שבחקירות הראשונות מסר שישן בכתובתו בצ'לנוב 12 והתעורר מאוחר, ובהמשך הודה שהגיע לזירה כבר בשעת בוקר מוקדמת. הוא שינה את הסבריו לגבי מועד כניסתו לחצר, מקום הלינה ומטרת החיפוש. השופט טופף קבע שהסתירות מחלישות את אמינותו, אך הבהיר ששקרי נאשם אינם יכולים למלא בעצמם חוסר בתשתית ראייתית של התביעה. תפקידם במקרה זה היה לחזק את הראיות האובייקטיביות שכבר הוכחו.
על הרקע הזה התעוררה מחלוקת נוספת: חמש חקירות המשטרה נערכו בעברית, אף שהנאשם דובר ערבית וביקש מתורגמן. ההגנה טענה שהדבר פגע ביכולתו להבין את השאלות ולהסביר את מעשיו, ולכן אין להתבסס על הסתירות בין החקירות לעדותו ויש מקום לזכותו, או לחלופין להקל בסיווג עבירת הרצח. בחוות דעתו הדגיש השופט טופף שסעיף 2 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) מחייב חקירה בשפה שהחשוד מבין ודובר, וששיחה בסיסית בעברית אינה מבטיחה הבנה מספקת בחקירה מורכבת על חשד לרצח. הוא קבע שהמשטרה הייתה צריכה להעמיד מתורגמן לערבית, אך לאחר צפייה בתיעוד החקירות מצא שהנאשם הצליח להבין ולמסור את גרסתו, והחקירה לא התנהלה בזדון. מכאן שלא נמצאה עילה לפסילת ההודעות לפי מבחני קבילות והגינות ההליך.
השופט עודד מאור הסכים להרשעה, אך הדגיש בנפרד את חומרת הפגם בתרגום. לדבריו, "היעדר זדון אינו יכול להכשיר" הפרה של זכות מפורשת כשהתיקון היה פשוט וזמין. עם זאת, הוא הסביר שגם לו היה מתעלם מהודעות הנאשם במשטרה, יתר הראיות היו מספיקות: מצלמות התנועה, החצר בעלת היציאות המצולמות, מספר הארגז, ממצאי הירי, בדיקת ה־DNA והודאת הנאשם בבית המשפט, בסיוע מתורגמן, שהוא האדם שתועד יוצא מהחצר ופונה אחר כך לזירת הרצח. השופטת מעין בן ארי הצטרפה לחוות דעתו של אב בית הדין. לכן לא מדובר במחלוקת בין השופטים לגבי ההרשעה, אלא בהדגשה נפרדת של הזכות לתרגום והאפשרות להגיע לאותה תוצאה גם ללא הודעות המשטרה.
המסגרת המשפטית לראיות הנסיבתיות הייתה נדבך מרכזי בהכרעה. אין די בכך שהגרסה המפלילה נראית סבירה יותר; על בית המשפט להשתכנע שהיא המסקנה הסבירה היחידה מן הראיות, בלי חלופה מציאותית היוצרת ספק סביר. השופט טופף חזר על המבחן של בחינת כל ראיה, שילובן למארג ואז בחינת ההסבר החלופי, וכתב: "המסקנה שהנאשם הוא היורה היא המסקנה הסבירה היחידה". מסקנה זו נבעה לא רק מן העובדה שהנאשם נמצא בחצר ומן הממצאים המדעיים, אלא מן ההתאמה בין מסלול הרוכב, החלפת הבגדים, זהות הפריטים, יציאת הנאשם והחזרה לזירה. גם הטענה שייתכן שהנאשם נכנס לחצר מוקדם יותר לא סיפקה הסבר לגורלו של הרוכב שנכנס דקות לפני שיצא.
לאחר שנקבע מי ירה, נדרש ההרכב גם לדרגת עבירת ההמתה. פסק הדין הבחין בין כוונה להמית לבין הנסיבה המחמירה של תכנון מראש או הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה. לפי השופט טופף, הנאשם הצטייד מראש בנשק, באופניים, בתיק ובבגדי הסוואה, נסע בנתיב עקיף אל מקום שבו ידע שהמנוח נוהג לשהות, ירה ללא חילופי דברים והמשיך לירות גם כאשר המנוח ניסה להימלט. לאחר מכן דאג למסירת הנשק ולהחלפת בגדיו. הניתוח הוביל למסקנה שהמעשה לא היה תגובה ספונטנית למריבה שהתפתחה במקום: "ההצטיידות בנשק, בגדי הסוואה וההגעה למקום נעשו למטרת תקיפה קטלנית שתוכננה מלכתחילה".
ההגנה ביקשה לחלופין להחיל עקרונות של הגנה מן הצדק ולבחון הרשעה בעבירת רצח שאינה כוללת את הנסיבה המחמירה. בית המשפט בחן גם את האפשרות החריגה המכונה בחוק "פתח המילוט", המתירה בנסיבות מיוחדות הרשעה ברצח בסיסי אף שהוכחה נסיבה מחמירה. השופט לא מצא נסיבה הקשורה למעשה עצמו שמפחיתה את דרגת האשמה: הירי היה מכוון, מטווח קצר, במקום ציבורי וכלל ירי נוסף לעבר מנוח שניסה לברוח. לכן נדחתה האפשרות להמיר את ההרשעה לעבירה המקלה יותר.
לבסוף נקבע שהוכחו גם נשיאת הנשק ושיבוש מהלכי המשפט. הכנת האקדח ונשיאתו בדרך לזירה ובחזרה ממנה ביססו את עבירת הנשק; מסירתו לאלמוני על המדרכה, לצד הסרת הבגדים והשארת הציוד בחצר, ביססו את המטרה להקשות על החקירה ולמנוע את זיהוי היורה. בית המשפט הבהיר שאין צורך להוכיח שהשיבוש הצליח בפועל כדי להתקיים יסודות העבירה. ההרכב הרשיע פה אחד ברצח בנסיבות מחמירות לפי סעיף 301א(א)(1) לחוק העונשין, בנשיאת נשק לפי סעיף 144(ב) רישא ובשיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244. הכרעת הדין הותרה לפרסום; המסמך אינו כולל גזר דין או קביעה של עונש.

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.