נהג שהורשע בשלושה מקרים של נהיגה בזמן פסילה נשלח תחילה לתשעה חודשי מאסר בעבודות שירות, אולם ערעור המדינה הפך את התוצאה: בית המשפט המחוזי קבע כי ירצה שבעה חודשי מאסר מאחורי סורג ובריח, ופסילת רישיונו תוארך מארבע לעשר שנים. הנהג טען כי הענישה המקורית כבר הייתה חמורה מדי, וכי מאסר ממשי יפגע בשיקומו ובמשפחתו. בית המשפט דחה את ערעורו שכנגד, והעדיף את ההגנה על משתמשי הדרך לנוכח עבירות חוזרות, כישלון ההליך השיקומי וחשש להמשך נהיגה למרות הפסילה. יתר רכיבי העונש המקורי נותרו בתוקף.
תחילת הפרשה בכתב אישום שהוגש בפברואר 2021. לפי העובדות שבהן הודה הנהג, ביולי 2019 נפסל מנהיגה בנוכחותו עד תום ההליכים המשפטיים והפקיד את רישיונו בבית המשפט. אף על פי כן נהג ברכב בשלוש הזדמנויות, ב-1 בפברואר 2020, ב-7 במאי 2020 וב-22 בפברואר 2021, ביודעו שהפסילה תקפה. בכל אחד מהמקרים יוחסו לו גם נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף וללא פוליסת ביטוח בתוקף. בגזר הדין נכללו גם עבירות נוספות הנוגעות לתוקף הרישיון ולאי-מתן זכות קדימה להולך רגל. מדובר אפוא ברצף עבירות תעבורה ולא בהפרה טכנית אחת של תנאי רישיון.
בפברואר 2023 הודה הנהג במיוחס לו והופנה לבחינת אפשרות לשיקום בבית משפט קהילתי. ביולי אותה שנה נקלט בהליך בבית המשפט הקהילתי בכפר סבא, אך לא השלים אותו, ובדצמבר 2024 הוחלט להוציאו מהמסלול. בתסקיר המסכם שהתקבל בפברואר 2025 תיאר שירות המבחן קשיים בשיתוף הפעולה, חוסר מחויבות לדרישות ההליך וממצאים של שרידי קנאביס בבדיקות שתן. אף שההערכה הייתה שהנהג נעדר אופק שיקומי ממשי, המליץ השירות בסופו של דבר כי מאסרו ירוצה בעבודות שירות. בהמשך קבע הממונה כי הוא כשיר לביצוען.
בבית משפט השלום בכפר סבא ביקשה המדינה עונש של לפחות 20 חודשי מאסר ופסילת רישיון לעשר שנים. הנהג ביקש להסתמך על חלוף הזמן ועל המלצת שירות המבחן, ולהסתפק בעבודות שירות. באוגוסט 2025 נקבע מתחם ענישה אחד לכל האישומים, שנע מעבודות שירות ועד 20 חודשי מאסר בפועל. בתוך המתחם גזר בית המשפט תשעה חודשי מאסר בעבודות שירות, מאסר מותנה של חודשיים, פסילה לארבע שנים, פסילה מותנית לשלושה חודשים וקנס של 1,000 שקל. ההחלטה התחשבה בעברו התעבורתי ובהליך השיקום שניסה לעבור.
המדינה לא השלימה עם התוצאה. בערעורה טענה כי ריבוי העבירות, העבר הפלילי והתעבורתי, השימוש בחומרים אסורים והקושי להשתלב בטיפול מצדיקים מאסר ממשי. לשיטתה, היה ראוי לקבוע מתחמי ענישה נפרדים לשלושת אירועי הנהיגה בזמן פסילה, שבוצעו במרווחים של חודשים, ולהעמיד את המתחם המצטבר על 18 עד 36 חודשי מאסר בפועל. המדינה טענה גם שבית משפט השלום העניק משקל רב מדי לנסיבות האישיות והקל בתקופת הפסילה מתחת למינימום הנדרש בדין, ללא נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.
הנהג הגיש ערעור שכנגד. לדבריו, חרף קשיים אישיים עשה מאמץ להשתלב בהליך הטיפולי והתקדם בו, גם אם לא הצליח לסיים את המסלול התובעני. לטענתו, יש לכבד את המלצת שירות המבחן, ומאסר בכלא יקטע את ההתקדמות שנעשתה, יפגע בפרנסת משפחתו שבה הוא מפרנס מרכזי ויקשה על חזרתו לחיים נורמטיביים. זו הייתה המחלוקת המרכזית בערעור: האם לתת הזדמנות נוספת למאמצי השיקום, או לראות בהפרות החוזרות ובהליך שנכשל סימן לכך שעבודות השירות אינן נותנות מענה מספק למסוכנות.
בית המשפט המחוזי לא קיבל את כל טענות המדינה. בעניין סיווג שלוש עבירות הנהיגה קבע כי בית משפט השלום פעל כדין כשקבע מתחם ענישה אחד. בפסק הדין הוסבר כי מבחן "הקשר ההדוק" מאפשר לראות בכמה מעשים אירוע אחד כאשר הם חלק ממסכת עבריינית שיש בה קשר ענייני, גם אם בוצעו לאורך תקופה. שלוש הנהיגות היו מעשים נפרדים על פני כשנה, אך בבסיסן עמד אותו דפוס של אי-כיבוד החלטות הפסילה וסיכון משתמשי הדרך. משום כך נדחתה הבקשה לפרק את האירועים לשלושה מתחמי ענישה, אף שהערעור על קולת העונש התקבל בהמשך.
לעומת זאת, בבחינת העונש המתאים הבהיר בית המשפט כי נהיגה בזמן פסילה אינה רק עבירה תעבורתית המסכנת את הנהג ואת הציבור. יש בה גם הפרת האמון שניתן במי שנדרש לממש את הפסילה בעצמו, בלי פיקוח פיזי קבוע. בית המשפט תיאר נהג כזה כ"פצצה מתקתקת" והסביר כי חזרה לנהיגה למרות צו שיפוטי היא התרסה כלפי שלטון החוק. כאשר אדם אינו נמנע מנהיגה למרות פסילה, מאסר עשוי להיות האמצעי שמרחיק אותו מן ההגה ומצמצם סיכון להתרחשות פגיעה.
נסיבותיו של הנהג החריפו, לשיטת בית המשפט, את הצורך בענישה מרתיעה. מעבר לשלוש העבירות שעליהן נסב התיק, הוא הורשע בתיק אחר בנהיגה בזמן פסילה, ובאוגוסט 2025 הוגש נגדו כתב אישום נוסף בשל נהיגה לכאורה בזמן פסילה. מדובר בכתב אישום נוסף ולא בהרשעה באותו עניין. לצד הרישום התעבורתי המכביד, ראה בית המשפט בכך תמונה של הישנות עבירות. העובדה שניתנה לנהג הזדמנות בבית משפט קהילתי אך הוא לא עמד בדרישותיו עמדה במרכז ההכרעה. כלשון פסק הדין, "זכות השיקום איננה מתנת חינם הניתנת לנאשם, אלא היא דורשת ומחייבת".
בית המשפט התייחס גם להמלצת שירות המבחן, ולא התעלם ממנה. הוא ציין כי שיקום הוא שיקול משמעותי שבמקרים מתאימים יכול לגבור על צורכי גמול והרתעה. עם זאת, ההמלצה לעבודה בשירות הציבור אינה מחייבת את השופט, בייחוד כאשר התסקירים עצמם מצביעים על סיכון מתמשך בתחום התעבורה ועל היעדר אופק שיקומי ממשי. לפי ההכרעה, טענת הנהג שהמסלול הקהילתי היה אינטנסיבי וקשה אינה מצדיקה את אי-השלמתו. השופט כתב כי "משקצרה יד השיקום מהושיע, תופס את מקומו שבט הגמול".
נושא נוסף היה משך הפסילה. סעיף 40א לפקודת התעבורה קובע, בנסיבות המתוארות בפסק הדין, עשר שנות פסילה לפחות למי שהורשע בפעם השלישית בתוך עשור בעבירת נהיגה בזמן פסילה. החוק מאפשר סטייה מן הכלל בנסיבות מיוחדות, אולם בית המשפט לא מצא נסיבות כאלה לנוכח עברו של הנהג. הוא נתן דעתו לחשש מפגיעה בפרנסת המשפחה, אך הכריע כי האינטרס הציבורי גובר במקרה הזה. לכן הועמדה הפסילה על עשר שנים, במקום ארבע השנים שנפסקו בערכאה הראשונה.
באשר למאסר, בית המשפט ציין את הכלל שלפיו ערכאת ערעור אינה נוהגת למצות עם הנאשם את מלוא חומרת הדין. על רקע זה בחר בשבעה חודשי מאסר בפועל, אף שהמדינה דרשה תקופה ארוכה בהרבה. בכך נוצרה הבחנה ברורה: המדינה לא הצליחה בטענתה שיש לקבוע שלושה מתחמי ענישה, אבל הצליחה בטענה שהעונש שנגזר אינו נותן משקל מספק לחזרתיות, למסוכנות ולהיעדר השיקום. הערעור שכנגד נדחה, וכל הרכיבים האחרים של גזר הדין שלא שונו במפורש נותרו בעינם. ההליך המקורי שנזכר בפסק הדין הוא תת״ק 24445-05-23.

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.