רופא שהורשע בחברות בארגון הטרור דאעש בעקבות שבועת אמונים למנהיגו, גם בלי שקיים קשר ישיר עם נציג הארגון, נידון ל־27 חודשי מאסר בפועל ולקנס של 15,000 שקל. המדינה טענה כי צריכת תכני הארגון לאורך שנים, ההקצנה לאחר מתקפת 7 באוקטובר 2023 והחזקת חומרים מסוכנים מעידים על חברות של ממש. ההגנה הציגה את המעשה כחברות פסיבית, ללא כוונה לבצע פיגוע, וביקשה ענישה מקלה. בית המשפט קבע כי השבועה אינה אירוע מבודד, אלא חלק ממסכת התנהגות המעידה על הזדהות ומחויבות לארגון טרור.
גזר הדין ניתן לאחר הליך הוכחות ממושך, שבסיומו הורשע הנאשם בעבירת חברות בארגון טרור לפי סעיף 22(א) לחוק המאבק בטרור. הכרעת הדין ניתנה ב־27 באפריל 2026. הנאשם, אזרח ישראלי ורופא במקצועו שעבד בבית החולים סורוקה בבאר שבע, נעצר ביולי 2024. בין השאלות המרכזיות שעמדו במוקד ההליך הייתה משמעותה המשפטית של שבועת אמונים למנהיג דאעש שנעשית באופן עצמאי, בלי שיחה עם איש הארגון ובלי מסר דיגיטלי שנשלח אליו.
לפי הממצאים שנקבעו בהכרעת הדין ותוארו בגזר הדין, במשך כעשור, החל ב־2014, צרך הנאשם בהתמדה פרסומי תעמולה ותכנים קיצוניים של דאעש. התכנים כללו תיעוד אלימות קשה, פרסומים אידיאולוגיים וחומרים הנוגעים לפעילות הארגון. בית המשפט ציין כי לא הסתפק בצפייה מזדמנת: הוא חיפש, הוריד, שמר וסיווג קבצים, ושוחח על הארגון עם אחרים תוך שימוש במונחים המזוהים עמו.
נקודת המפנה שתיאר בית המשפט התרחשה לאחר אירועי 7 באוקטובר 2023 ופרוץ המלחמה. בתקופה זו נשבע הנאשם אמונים למנהיג הארגון. לאחר מכן, לפי הקביעות, הגבירה פעילותו ברשת את מאפייניה הקיצוניים, ובמכשיריו נמצאו גם חומרים שהוגדרו כבעלי אופי מבצעי מסוכן. בית המשפט ראה בצירוף שבין השבועה, ההתעניינות ארוכת השנים והחזקת החומרים עדות לתהליך הקצנה, ולא להבעת אהדה רעיונית בלבד.
במהלך המשפט הכחיש הנאשם בתחילה את עיקר העובדות ותקף את התשתית הראייתית. ואולם, כפי שנכתב בגזר הדין, בסיכומי ההגנה נזנחו ההכחשות העובדתיות והדיון התמקד בשאלה המשפטית: האם אדם שנשבע אמונים לעצמו, ללא מגע אנושי או דיגיטלי עם נציג דאעש, יכול להיחשב כמי שנמנה עם ארגון הטרור. משנדחתה עמדת ההגנה והורשע, הועברה המחלוקת לשלב הענישה.
התביעה ביקשה לקבוע מתחם ענישה של 24 עד 36 חודשי מאסר בפועל, בצירוף מאסר מותנה וקנס משמעותי. לדבריה, מדובר בפגיעה בביטחון המדינה ובשלום הציבור בשעה שהמלחמה עדיין נמשכת, ובמי שצבר במשך שנים ידע וחומרים בעלי פוטנציאל מסוכן. המדינה הדגישה גם כי הנאשם לא נטל אחריות לאורך המשפט, והפנתה לפסקי דין אחרים על חברות בדאעש כדי להמחיש את הצורך בהרתעה.
ההגנה ביקשה להבחין את עניינו ממקרים שבהם נאשמים יצאו לחו״ל כדי להצטרף לדאעש, יצרו קשרים עם פעיליו או החלו בהכנות מעשיות לפיגוע. לטענתה, הנאשם לא רכש חומרים לביצוע פיגוע, לא תכנן נסיעה לאזור לחימה ולא פעל כדי לפגוע באדם. היא טענה כי מדובר בחברות פסיבית לחלוטין, וכי התנהלותו קרובה יותר לצריכת פרסומי טרור מאשר לפעילות ארגונית ממשית. לשיטתה, יש לקבוע רף ענישה נמוך מזה שביקשה המדינה.
בין ראיות ההגנה לעונש היו גם תמונות שנועדו להמחיש את תנאי המעצר הקשים ואת השפעתם על הנאשם. הסנגורים הדגישו כי הוא נעדר עבר פלילי, בעל משפחה ואב לשתי ילדות קטנות, וכי המעצר הממושך והפיקוח האלקטרוני פגעו בו ובמשפחתו. הם ביקשו להתחשב גם בקשיים רפואיים ונפשיים שעליהם דיווח ובכך שהרשעתו אינה כוללת ביצוע פיגוע או גרימת נזק גוף בפועל.
בית המשפט דחה את הניסיון לצמצם את האירועים לצריכת תוכן בלבד. הוא הסתמך על קביעות הכרעת הדין, שלפיהן הצריכה המתמשכת הפכה את העניין בארגון לחלק מאורח חייו של הנאשם. באחת הקביעות נאמר כי משך השנים שינה את הזיקה לארגון מ״עניין חולף״ לאורח חיים שהקצין. ההכרעה הדגישה כי שבועת האמונים העניקה למכלול ההתנהגות משמעות נוספת: מי שטען לסקרנות בלבד בחר בסופו של דבר להצהיר על נאמנות למנהיג ארגון טרור.
בית המשפט הדגיש כי הנאשם עצמו מסר בחקירתו כי ״נשבע אמונים לאמיר המאמינים״. לצד הממצא הזה, החזקת החומרים הובנה כחלק מפיתוח יכולת וכשירות, ולא כאיסוף אקראי. עם זאת, בית המשפט לא קבע כי בוצע פיגוע או נגרם נזק פיזי ישיר. ההבחנה חשובה: העבירה שבה הורשע היא חברות בארגון טרור, והדיון בענישה התמקד במידת המסוכנות ובחומרת המעשים שנקבעו במסגרת אותה עבירה.
בבחינת מדיניות הענישה נסקרו פסקי דין שעסקו במצבי חברות והצטרפות שונים לארגוני טרור. חלקם כללו ניסיונות יציאה לאזורי לחימה או עבירות נוספות, ואחרים נשענו על שבועת אמונים ופעילות ברשת. בית המשפט בחן את השוני בין המקרים, את משך הפעילות ואת העמקת ההזדהות. הוא אף ציין כי בנסיבות המקרה ניתן היה לשקול מתחם חמור יותר מזה שביקשה התביעה, אך לא בחר בכך בשל הצורך לשמור על זכות הטיעון של ההגנה.
בסופו של דבר נקבע מתחם ענישה של 24 חודשים עד ארבע שנות מאסר בפועל. בית המשפט הסביר כי ״הענישה הנוהגת בעבירות המבוצעות על רקע לאומני-אידיאולוגי״ נותנת משקל משמעותי להגנת הציבור ולביטחון המדינה. לשיקולי ההרתעה ניתן מקום מרכזי גם משום שחברות בארגון טרור אינה מחייבת בהכרח הוראות ישירות מן הארגון או מימוש של תוכנית תקיפה.
לצד החומרה שקל בית המשפט את גילו של הנאשם, היעדר הרשעות קודמות, משפחתו, מעצרו שנמשך למעלה מ־17 חודשים והתקופה שבה שהה בפיקוח אלקטרוני. מנגד, נשקלו התמשכות המשפט, שינוי גרסאותיו והיעדר קבלת אחריות מצדו. בית המשפט הסביר כי העונש ימוקם ״בחלקו התחתון של מתחם העונש שנקבע, אם כי לא בתחתיתו״. כך נשמר משקל לנסיבות האישיות בלי לוותר על מסר הרתעתי.
התוצאה היא 27 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי המעצר לפי רישומי שירות בתי הסוהר. נוסף על כך נגזרו 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים משחרורו בגין עבירות המפורטות בגזר הדין, וקנס של 15,000 שקל או 80 ימי מאסר תמורתו. נקבע גם כי המוצגים בתיק יושמדו או יחולטו לפי שיקול דעת הקצין הממונה. גזר הדין ממחיש את ההבחנה שעשה בית המשפט בין היעדר קשר ישיר עם נציגי הארגון לבין העדר חברות בו: במקרה זה, מכלול הראיות והשבועה הספיקו לביסוס עבירת החברות ולהטלת מאסר ממשי.

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.