בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דחה בקשה של נאמן לנכסי חייב לבטל תשלום של 5,450,000 שקל, שהעבירו א.מ.ת השקעות בע"מ ואלעד ישראל מגורים בע"מ לשני ילדיו של החייב במסגרת פינוי נכס בגבעת עמל. השופטת הדסה אסיף קבעה כי הנאמן לא הוכיח שהכספים נועדו לחייב, היו נכס שלו או הועברו לילדיו כדי להרחיקם מנושיו.
צריכים עו"ד?
החייב ביקש להיכנס להליך פשיטת רגל בינואר 2014, ובמאי אותה שנה ניתן צו כינוס לנכסיו. לפי נתוני הנאמן, אושרו נגדו תביעות חוב בסך כולל של 4,747,916.09 שקל. בספטמבר 2014, במסגרת הסכם לפינוי נכס בגבעת עמל, שילמו החברות 2,700,000 שקל לבנו של החייב ו-2,750,000 שקל לבתו.
הנאמן טען כי התשלום היה למעשה פיצוי שנועד לחייב, או לחייב ולגרושתו בחלקים שווים, בתמורה לפינויו מהנכס. לדבריו, מועד הפירעון של שני השיקים היה יום אחד לאחר מועד פינוי הנכס, החייב חתם על מסמכי הפינוי והופיע בהם כ"מחזיק", ובמסמכים שונים מסר את כתובת הנכס ככתובתו. לטענתו, התנהלות המשיבים "מהווה הברחת מיליוני שקלים מקופת הכינוס".
בני המשפחה והחברות טענו מנגד כי החייב עזב את הבית לאחר הגירושין ב-1996 וכי גרושתו עזבה ב-2003. לפי גרסת הילדים, הם נותרו להתגורר בשני חלקים נפרדים של הבית עד הפינוי ב-2014, והתשלום ניתן תמורת הסכמתם להתפנות בלי הליך משפטי נוסף. אחד הילדים הצהיר כי אביו "אינו מתגורר בבית מאז 1996".
המשיבים הסתמכו גם על הסכם הגירושין מ-1996, שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני ולאחר מכן בבית המשפט למשפחה. בהסכם נקבע כי הבית והמשרד הצמוד לו יהיו שייכים לגרושה וכי החייב מצהיר שאין לו כל זכות בהם. בהסכם הפינוי מ-2014 נקבע במפורש כי לחייב ולגרושתו לא ישולם דבר, בעוד שלילדים ישולמו דמי הפינוי שנקבעו. החברות הוסיפו כי ויתרו על דמי שימוש שנפסקו נגד החייב וגרושתו.
הנאמן ביקש לבטל את התשלום מכוח סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, העוסק בביטול הענקות. בית המשפט הבהיר כי ביטול הענקה אינו מחייב הוכחת כוונת מרמה, ואף יכול להיעשות כאשר המעניק והמקבל פעלו בתום לב. עם זאת, הנטל הראשוני להוכיח את עצם ההענקה, את מועד ביצועה ואת טיב הנכס מוטל על הנאמן.
נקבע כי הנאמן לא עמד בנטל הזה. הסכם הגירושין מלמד שכבר ב-1996 ויתר החייב על כל זכות שהייתה לו בנכס, אם הייתה לו, לטובת גרושתו. הליך פשיטת הרגל החל שנים רבות לאחר מכן. לכן, גם אם הפיצוי שולם בשל זכויות בנכס, הזכות לקבלו לא הייתה של החייב.
בית המשפט קבע גם שלא הוכח כי החייב התגורר בנכס בזמן הפינוי. עדויות הילדים כי הוא עזב ב-1996 לא נסתרו, והנאמן לא הביא ראיה ממשית אחרת. העובדה שהחייב חתם על הסכם הפינוי והוגדר בו כ"מחזיק" לא הספיקה, משום שהוכח כי החברות דרשו חתימות גם מאנשים שהיה להם קשר קודם למתחם אך לא החזיקו בו בפועל באותה עת.
גם אירוח זמני של החייב אצל בתו בשל צרכים רפואיים לא הוכר כמגורים בנכס. בית המשפט הוסיף כי המתחם כלל שטח גדול ומספר מבנים, ולכן גם אילו הוכח שהחייב שהה במקום מסוים, לא היה בכך לבדו כדי להוכיח שהפיצוי עבור הבית שפינו הילדים נועד לו.
השופטת קבעה כי אין צורך להכריע אם הילדים קיבלו את הפיצוי בזכות מגוריהם בנכס או מכוח זכויות אמם, משום שבכל אחת מהאפשרויות הכסף לא היה שייך לחייב. בקשת הנאמן נדחתה. לא נפסקו הוצאות, לאחר שנקבע כי הנאמן פעל בתום לב לטובת הנושים וכי חיוב בהוצאות היה מוטל בסופו של דבר עליהם.
מספר התיק: פש"ר 16200-01-14, בקשה 32.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.