בית משפט השלום בתל אביב-יפו קיבל בחלקה תביעה שהגיש בעל דירה לשעבר נגד עורך הדין שמונה ככונס נכסים למכירת הדירה המשותפת לו ולגרושתו, ופסק לתובע 16,307 שקל. השופטת דלית ורד דחתה את מרבית רכיבי התביעה, ובהם טענות הנוגעות להליך ההתמחרות, לפיצוי מוסכם שלטענת התובע היה צריך לגבות מהרוכש, לריבית בהוצאה לפועל ולניכוי מס תשומות. לצד זאת, נמצא בסיס לפיצוי מוגבל בגין אי השקעת כספים שהוחזקו, הוצאות שליחויות שלא נתמכו באסמכתאות ודיווח מאוחר למיסוי מקרקעין.
הדירה הייתה בבעלות התובע וגרושתו בחלקים שווים. במסגרת הליך הגירושין ניתן בשנת 2012 צו לפירוק השיתוף, ובינואר 2015 מונה הנתבע, עורך דין במקצועו, לכונס נכסים לצורך המכירה. לאחר הליכים וערעורים שונים התקיימה במרץ 2016 התמחרות פומבית. הצעת צד שלישי בסך 1.325 מיליון שקל עמדה על הפרק, בעוד שהתובע הציע לאחר ההתמחרות לרכוש את חלקה של גרושתו לפי שווי של 1.4 מיליון שקל אך לא העמיד ערבות בנקאית כנדרש.
בית המשפט לענייני משפחה דחה באפריל 2016 טענות של התובע בדבר ניהול בלתי תקין של ההתמחרות, ונתן לו אפשרות לרכוש את חלקה של גרושתו לפי שווי של 1.33 מיליון שקל אם יפקיד ערבות מתאימה. לאחר שלא הפקיד את הערבות, אושר הסכם המכר לצד השלישי. בקשות נוספות שהגיש התובע לביטול ההחלטות ולעיכוב הפינוי נדחו, ובנובמבר 2016 הוא פונה מן הדירה. יתרת התמורה שולמה בדצמבר אותה שנה.
בתביעה הנוכחית ייחס התובע לכונס שורה ארוכה של כשלים. הוא טען שהדירה נמכרה במחיר שלא עודכן למרות עלייה נטענת בשוק, שהרוכש לא העמיד ערבות כנדרש, שכספי התמורה עוכבו במשך שנים ולא הושקעו, ושחובותיו בהוצאה לפועל תפחו עקב כך. הוא אף טען כי "גובה ההפסד בגין אי השקעת הכספים" מגיע למאות אלפי שקלים, ודרש פיצוי גם בגין מסים, שכר טרחה והוצאות שונות.
הכונס הכחיש את הזכאות לרוב הסעדים וטען כי "התנהלותו של התובע עכבה רבות את הליכי הכינוס ומכירת הדירה". לדבריו, התובע נקט הליכים לביטול המכר והפינוי ואף הכשיל ביקור של שמאי לצורך קבלת משכנתה לרוכש. עוד טען כי עיכוב חלוקת כספי התמורה נבע גם מהליכים שבהם התובע עצמו ביקש להשאיר כספים בנאמנות, וכי רק לאחר פסקי דין והחלטות חלוטות הבשילו התנאים לחלוקה.
השופטת ורד דחתה את הטענות נגד עצם הליך ההתמחרות והמכר. פסק הדין סקר שורה של החלטות קודמות של בית המשפט לענייני משפחה והמחוזי שבהן נדחו טענות התובע כלפי ההליך. בין היתר צוין כי בהחלטה מיולי 2016 נקבע שהרוכש זכה במסגרת התמחרות פומבית סבירה והוגנת וכי לא היה היגיון בביטול הסכם שכבר אושר כאשר רוב התמורה כבר הועברה.
אחת הטענות המרכזיות עסקה בכספי התמורה שהוחזקו במשך תקופה ארוכה. בית המשפט קבע כי בהסכם המכר נקבע שהכספים המוחזקים בנאמנות יושקעו בתוכנית או בפיקדון בנקאי בהתאם להוראת המוכר. אף שלא הוכחה הוראה מפורשת מצד התובע להשקעה מסוימת, השופטת מצאה כי היה מקום לפצותו לפחות בגובה הפרשי הצמדה על הכספים שהגיעו לו והוחזקו במשך התקופה הרלוונטית. בפסק הדין חושב רכיב של 13,345 שקל.
לעומת זאת נדחתה דרישת התובע לפיצוי בגין ריבית שלטענתו נוספה לחובותיו בהוצאה לפועל. בית המשפט קבע שהרכיב לא הוכח, בין היתר משום שלא הוצגה החלטה סופית של רשם ההוצאה לפועל לאחר חוות דעת חשבונאית שהגיש התובע. השופטת גם ציינה שהתובע טען מצד אחד לנזק בגלל ריבית פיגורים ומצד אחר לאובדן תשואה מהשקעה חלופית של אותם כספים, ובכך ביקש למעשה שני מסלולי פיצוי שאינם מתיישבים זה עם זה.
רכיב נוסף נגע להוצאות שליחויות. הכונס ניכה 2,925 שקל, אך בית המשפט לא מצא אסמכתא מתאימה להוצאה וקבע כי לפי החלטה קודמת היו הוצאות אמורות להיות מאושרות כנגד קבלות. מאחר שהתובע נשא במחצית מהוצאות הכינוס וגרושתו במחצית האחרת, נפסק לטובתו סכום של 1,462.5 שקל בגין רכיב זה.
ביחס למס שבח טען התובע כי הכונס לא דיווח בזמן על העסקה וכי בשל כך הוטל על חשבונו עיקול והוא נאלץ לפעול לביטול חיוב. הכונס טען שהגיש השגה שנועדה לשנות את מועד העסקה, נוכח הליכים שנקט התובע נגד אישור המכר, וכי בסופו של דבר שומת מס השבח בוטלה. בית המשפט קבע שלתובע הייתה אחריות לא מועטה להשתלשלות, אך הכונס יכול וצריך היה להגיש הצהרה במועד, ולכן נפסקו לתובע 1,500 שקל בגין רכיב זה.
מנגד נדחו דרישות הנוגעות למע"מ ולניכוי מס תשומות. השופטת קבעה כי התובע לא הוכיח שהוא "עוסק" לצורכי חוק מס ערך מוסף וכי שכר טרחת כונס ששולם לצורך מימוש דירה פרטית אינו בהכרח מס תשומות של אדם פרטי. בית המשפט גם דחה דרישה לשכר טרחה ששילם התובע בהליך ביזיון בית משפט, מאחר שאותו הליך נמחק בבית המשפט לענייני משפחה ללא פסיקת הוצאות ולא ניתן לעקוף את ההחלטה באמצעות תביעה חדשה.
גם הדרישה ל-132,500 שקל בגין ויתור נטען של הכונס על פיצוי מוסכם מהרוכש נדחתה. פסק הדין ציין כי הנושא כבר הוכרע בהחלטה של בית המשפט לענייני משפחה בנובמבר 2016, שבה עתירת התובע נמצאה נגועה בחוסר תום לב. עוד הובהר כי התשלום האחרון של הרוכש היה קשור למסירת החזקה, בעוד שהתובע עצמו עיכב את הפינוי ונקט הליכים שונים, והרוכש הוא שבשלב מסוים דרש פיצוי בשל האיחור במסירת הדירה.
בסופו של דבר התקבלה התביעה רק בחלקה והכונס חויב לשלם לתובע 16,307 שקל. השופטת לא פסקה הוצאות לטובת מי מהצדדים, בין היתר משום שחלקה הארי של התביעה נדחה אך מנגד נמצא פגם באי השקעת הכספים. בכך הסתיים הליך נוסף בשרשרת המחלוקות סביב פירוק השיתוף ומכירת הדירה. מספר התיק: ת"א 25610-06-22.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.