בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה ערעור של אישה שביקשה לבטל קביעה שלפיה מחצית הזכויות בבית בלהבים, הרשום על שמה, שייכת לבעלה המצוי בהליך חדלות פירעון. השופט עמית כהן הותיר על כנה את החלטת בית משפט השלום, שקבע כי התקיימה כוונת שיתוף ספציפית בנכס. נוסף על כך קבע המחוזי כי הסכם הממון שעליו חתמו בני הזוג בטל כחוזה למראית עין, כפעולה להברחת נכס וכפעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה. הערעור נדחה והמערערת חויבה בהוצאות הנאמנת והממונה בשיעור מלוא הערובה שהפקידה.
עורכי הדין שלנו
הליך חדלות הפירעון נפתח נגד הבעל, שהיה מייסד ובעלים של חברת בנייה. נגדו הוגשו 11 תביעות חוב בסכום כולל של כ-9.3 מיליון שקל, ואושרו תביעות חוב בסך של כ-4.4 מיליון שקל, מהן 93,712 שקל בדין קדימה. בני הזוג נישאו בשנת 1985 ולהם שלושה ילדים בגירים. בשנת 1996 הם רכשו שני מגרשים בלהבים ממקורות משותפים: מגרש אחד נרשם על שם הבעל, והבית שבמוקד הערעור נרשם על שם האישה.
בשנת 2019 חתמו בני הזוג על הסכם ממון המורה על הפרדה רכושית, והוא קיבל תוקף של פסק דין בשנת 2020. לפי ההסכם, מלוא הזכויות בבית הרשום על שם האישה הוקנו לה בלבד. לאחר פתיחת הליך חדלות הפירעון ביקשה הנאמנת לקבוע כי מחצית הזכויות בבית שייכת לבעל מכוח שיתוף ספציפי. בית משפט השלום קיבל את הבקשה וקבע כי השיתוף התקיים מרכישת המגרש, דרך בניית הבית ולאורך החיים המשותפים.
המערערת ביקשה לבטל את ההחלטה. לטענתה, בני הזוג ניהלו אמנם משק בית משותף, אך שמרו על "הפרדה רכושית מוחלטת" ביחס לבתים, כך שכל אחד מהם רכש ושמר בבעלותו בית מגורים אחד. היא טענה שהסכם הממון לא יצר מציאות חדשה אלא עיגן הסכמה משנת 1996. עוד טענה שהיא לבדה נטלה משכנתה בסך 1.7 מיליון שקל לצורך בניית הבית, וכי משנת 2016 שילמה מחשבונה הפרטי את המשכנתה ואת הוצאות הבית.
המערערת העלתה גם טענה של חוסר סימטריה. הבית האחר, שהיה רשום על שם הבעל, נמכר ותמורתו שימשה לפירעון חובות מובטחים. לטענתה, קביעה של שיתוף רק בבית הרשום על שמה יוצרת שיתוף חד צדדי. היא טענה שאם קובעים שיתוף בבית שלה, יש לקבוע שיתוף גם בנכס האחר ולבחון בהתאם את היקף הזכויות ששועבדו לנושים המובטחים.
הנאמנת והממונה התנגדו לערעור וטענו כי "מכלול הראיות שהונח בפני בית משפט קמא מצביע על תמונה ברורה" שלפיה ההפרדה לא הייתה הסדרה אותנטית של יחסי הממון, אלא רצף פעולות מלאכותיות שננקטו על רקע מצבו הכלכלי של הבעל. הם הפנו, בין היתר, לרישומי משכונות שבהם שני בני הזוג הופיעו כחייבים, להחזרי משכנתה ששולמו בעבר מחשבון משותף, להכנסות התא המשפחתי ולמעורבות הבעל בבניית הבית ובמימונו.
השופט כהן קבע כי מרבית טענות הערעור מופנות כלפי ממצאים עובדתיים של הערכאה הראשונה, וכי אין זה אחד המקרים החריגים המצדיקים התערבות בהם. הממצאים, נקבע, תומכים במסקנה המשפטית ולא נמצאה בפסק הדין טעות שבחוק. גם לגוף המחלוקת אישר המחוזי את הקביעה בדבר שיתוף ספציפי.
בין הנתונים שנשקלו היו חיי נישואים משותפים שנמשכו יותר מ-34 שנה, מגורי בני הזוג וילדיהם בבית במשך שנים רבות, רכישת המגרש ובניית הבית מכספים משותפים, העובדה שעיקר הכנסות התא המשפחתי עד 2020 הגיעו מעבודת הבעל, פיקוחו על הבנייה ותשלום המשכנתה מחשבון משותף עד 2016. בית המשפט קבע שגם לאחר שהבעל יצא מן החשבון המשותף הוא המשיך להזרים כספים להוצאות המשפחה.
המחוזי דחה את טענת המערערת בעניין הנכס האחר. נקבע שבית משפט השלום לא הכריע כי באותו נכס התקיימה הפרדה רכושית, אלא אישר את מכירתו לצורך פירעון חובות מובטחים. המערערת לא הגישה הליך מתאים ולא צירפה את הבנקים, ולכן אי אפשר היה לדון בזכויותיהם הקנייניות בדרך אגב במסגרת בקשה שעסקה בבית הרשום על שמה. השופט ציין, בלי לקבוע מסמרות, כי הבעל עצמו משכן את הנכס האחר, הציע למכור אותו לפירעון החובות ולאחר מכן העלה טענות נגד תוקף המשכנתאות.
פסק הדין נסמך על הלכת השיתוף הספציפי, המאפשרת להכיר בשיתוף בנכס הרשום על שם אחד מבני הזוג כאשר מתקיים "דבר מה נוסף" מעבר לעצם הנישואים. בית המשפט התייחס למקור המימון, להתנהלות הכלכלית, להשקעה בנכס, למשך המגורים המשותפים ולמעמדו המיוחד של בית המשפחה. נקבע שהראיות במקרה זה עמדו ברף הנדרש והראו שבני הזוג ראו בבית נכס משותף.
השופט כהן קבע גם שהסכם הממון לא רק שאינו משנה את התוצאה, אלא בטל משלושה טעמים. ראשית, הוא היה חוזה למראית עין, משום שנחתם כחלק מ"מצג מלאכותי של הפרדה רכושית". שנית, הוא נועד להבריח את זכויות הבעל מנושיו, לאחר שהקשיים הכלכליים כבר היו ידועים. שלישית, ויתור הבעל על זכויותיו בבית נעשה ללא תמורה הולמת ובתקופה הרלוונטית לביטול פעולה שגרעה נכס מקופת הנשייה לפי חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי.
לפי הממצאים שאומצו בערעור, רצף הפעולות היה בעל משמעות: חברת הבנייה ספגה בשנת 2014 נזק כספי של מיליוני שקלים, בשנת 2015 התגבשה אצל הבעל ההבנה שאין ביכולתו לפרוע את החובות, בשנת 2016 הוא יצא מן החשבון המשותף, ובשנים 2019 ו-2020 נחתם ואושר הסכם הממון. בית המשפט ראה ברצף הזה תמיכה במסקנה שהפרדת החשבונות וההסכם לא שיקפו משטר רכושי ותיק, אלא ניסיון מאוחר לשנות את המצב כלפי הנושים.
לפי פסק הדין, הסתבכותה של חברת הבנייה החלה שנים לפני אישור הסכם הממון, ובית משפט השלום כבר קבע שבשנת 2015 הבין הבעל שאינו יכול לפרוע את חובותיו. הסכם הממון אושר חודשים ספורים לפני הגשת הבקשה לפתיחת הליכים. בנסיבות אלה נקבע כי מתקיימים התנאים שבסעיפים 220 ו-221 לחוק חדלות פירעון, וכי הבית נשאר רכוש משותף ובר איזון. הערעור נדחה במלואו. מספר התיק: עחדל"פ 63890-01-26.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.