שש חשבוניות מס שלא הוצאו כדין הובילו להרשעת בעל חברה והחברה שניהל בעבירות מע״מ, לאחר שניכו מס תשומות בסך 203,404 שקל. המדינה ביקשה שמונה חודשי מאסר בפועל, אף שהביאה בחשבון את מחלותיו של הנאשם. ההגנה טענה שמצבו הקשה, שמנע ממנו אפילו לבצע עבודות שירות, מחייב להסתפק בענישה שאינה כוללת מאסר. בגזר הדין מ־14 באוקטובר 2026 קיבל השופט איתן אמנו את הטענה לחריגה מן המתחם מטעמי צדק. הוא הדגיש כי אין בכך להמעיט מחומרת עבירות המס וכי ההחלטה נובעת מצירוף נסיבות יוצא דופן, ולא מעצם מחלתו של הנאשם לבדה.
החברה, ש.ש גלי ים אשדוד בע״מ, התאגדה במרץ 2019 ונרשמה בספטמבר 2020 לעיסוק בעבודות עפר, סלילת כבישים, גשרים ומסלולי טיסה. בתקופה שבין מאי לאוקטובר 2021 שימש הנאשם בעליה, דירקטור והמנהל הפעיל שלה. לפי כתב האישום המתוקן, הנאשמים הגישו שני דוחות תקופתיים למע״מ שבהם ניכו תשומות על סמך שש חשבוניות של שני עוסקים שונים. סכום העסקאות שפורט בחשבוניות עמד על 1,361,604 שקל, והמע״מ שנוכה בגינן היה 203,404 שקל. החשבוניות נרשמו בהנהלת החשבונות כעסקאות אמת אף שלא הוצאו לחברה כדין.
ההרשעה הייתה בשש עבירות של ניכוי מס תשומות ללא המסמך הנדרש בחוק, במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס. הנאשמים הודו במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן. בדיון ביולי 2026 הודיעה המדינה כי תעמיד את דרישתה העונשית על שמונה חודשי מאסר וכי ההגנה תוכל לטעון בחופשיות. כבר אז הובהר שמצבו הרפואי של הנאשם הביא להסכמה חריגה מבחינת עמדת התביעה. לעומת זאת, הצדדים לא הגיעו להסכמה על העונש שייגזר בסופו של דבר, ובית המשפט נדרש להכריע בעצמו.
אחת הראיות החשובות ביותר לעונש הייתה חוות דעתו של הממונה על עבודות השירות. בבדיקה הראשונה נמצא הנאשם כשיר חלקית, בכפוף למגבלות. בחוות הדעת השנייה, מ־21 ביוני 2026, כבר נקבעה אי־כשירות מוחלטת. לפי המסמכים, הוא עבר אירוע מוחי קשה כשלוש שנים קודם לכן, סובל מסחרחורות ונפילות חוזרות, משברים ומבעיות אורתופדיות, עבר ניתוח בברכו ונעזר במקל להליכה. הוא הפסיק לעבוד, מתקיים מקצבת זקנה ומסיוע משפחתי, ובבדיקתו אצל הממונה התייצב כשהוא סובל משברים ביד וברגל בעקבות נפילות.
לנוכח הנסיבות הללו טענה הסנגורית כי אין להפוך דווקא את אי־יכולתו לבצע עבודות שירות לסיבה לשלוח אותו לכלא. היא הפנתה לגילו, להיעדר עבר פלילי, להודאתו ולחיסכון בזמן שיפוטי, וכן לחובות שאליהם נקלע ולכך שהוא מתגורר בבית בנו לאחר שלא יכול היה לשלם שכר דירה. הנאשם עצמו הביע חרטה, אמר שאחרים רימו אותו והוסיף שהיה מוכן לנסות לבצע עבודות שירות. ההגנה ביקשה ענישה צופה פני עתיד ולחלופין קנס מתון, תוך טענה שהיקף המס במקרה קטן יחסית לתיקים אחרים.
המדינה הציגה תמונה אחרת של חומרת העבירה. לשיטתה, הכללת חשבוניות פיקטיביות בספרים אינה רק פגיעה בקופת המדינה, אלא גם בהגינותה של מערכת גביית המס ובשוויון בנשיאת הנטל. היא ביקשה לקבוע מתחם של שישה עד 18 חודשי מאסר, קנס הנע בין חמישה לעשרה אחוזים מחוב המס, מאסר מותנה והתחייבות. לצד ההכרה בחלוף הזמן ובהיעדר עבר פלילי, התביעה הדגישה שהמחדל לא הוסר כלל. היא אף הזכירה כי שירות בתי הסוהר ערוך לטפל באסירים חולים, וכי בעבר ניתנה חוות דעת שמצאה כשירות חלקית לעבודות שירות.
בית המשפט הבהיר את עמדתו כלפי העבירות עצמן. הוא קבע כי מדובר ב״מרמה כלפי רשויות המס״ הפוגעת בקופה הציבורית, בסולידריות ובאמון בדיווחים של מנהלי חברות. השופט עמד על כך שהנאשם היה המבצע העיקרי, וכי החשבוניות הוגשו בשני דוחות בתקופה קצרה יחסית. על רקע גובה המס ומספר החשבוניות, סיווג את הפגיעה בערכים המוגנים בעוצמה נמוכה עד בינונית. מנגד, הוא דחה את ניסיונו של הנאשם להציג את עצמו כמי שנפל קורבן לאדם שסמך עליו: טענה זו, וכן הקושי הנטען לייחס לו כוונה להתחמק ממס, אינם מתיישבים עם עובדות כתב האישום שבהן הודה.
גם הפסיקה שאליה הפנה השופט הדגישה כי עבירות מס מצדיקות בדרך כלל ענישה מוחשית ואף מאסר מאחורי סורג ובריח. לצד זאת, מתחמי הענישה תלויים בהיקף העבירות ובנסיבותיהן. לאחר בחינת הפסיקה, היקף המס שנוכה ומשך ביצוע העבירות, נקבע בעניינו של הנאשם מתחם שבין מאסר קצר שיכול להתבצע בעבודות שירות לבין 14 חודשי מאסר בפועל, בצירוף מאסר מותנה וקנס בטווח 10,000 עד 20,000 שקל. זהו המתחם שנקבע לעבירה; ההחלטה שלא להטיל מאסר הייתה חריגה ממנו.
העובדה שהנאשם הודה לא מחקה את העובדה שלא השיב את כספי המס. בית המשפט עמד על חשיבות הסרת מחדל מס כדרך לתקן את הפגיעה בקופה הציבורית ולהראות קבלת אחריות. גם חלוף הזמן נשקל בזהירות: העבירות בוצעו ב־2021, כתב האישום הוגש בדצמבר 2024 ותוקן ביולי 2025, וגזר הדין ניתן באוקטובר 2026. השופט הביא בחשבון את הזמן שעבר, אך לא ראה בו לבדו נימוק לפטור ממאסר. נשקלו גם הצורך להרתיע נאשמים אחרים וגילו המבוגר של הנאשם, יליד 1955.
נקודת ההכרעה הייתה ההבחנה בין נסיבות אישיות רגילות לבין מצב חריג המאפשר חריגה מן הענישה המקובלת. השופט סקר את הכלל שלפיו סטייה לקולא ממתחם הענישה נעשית בעיקר מטעמי שיקום, ואת הפסיקה שהכירה בנסיבות חריגות ובשיקולי צדק, ובכללם מצב רפואי קשה, כבסיס להקלה נוספת. בעניין הנוכחי הוא קבע כי ״נסיבותיו האישיות של הנאשם ובעיקר מצבו הרפואי״ מצדיקות סטייה כזאת, אך הדגיש: ״אין במצבו הרפואי של הנאשם לבדו כדי להצדיק הימנעות משליחתו למאסר״.
לפי גזר הדין, השילוב בין האירוע המוחי, אי־היציבות, השברים, מחלות נוספות, הגיל והקביעה שאינו כשיר כלל לעבודות שירות הוא שהכריע. השופט ציין גם את התרשמותו הבלתי אמצעית ממראהו הפיזי ואת הערכתו שלא נשקף ממנו חשש ממשי לביצוע עבירות דומות בעתיד. ״לא יהיה זה צודק בנסיבות החריגות דנן להורות על שליחתו למאסר מאחורי סורג ובריח״, קבע. אלמלא אותן נסיבות, לדבריו, היה מקום לשקול עונש בתוך המתחם.
בסופו של דבר נגזרו על בעל החברה תשעה חודשי מאסר מותנים למשך שלוש שנים אם יעבור עבירת פשע לפי חוק מע״מ או פקודת מס הכנסה, ושבעה חודשי מאסר מותנים אם יעבור עבירת עוון לפי החוקים הללו. נוסף על כך הוטל עליו קנס של 5,000 שקל שישולם ב־20 תשלומים חודשיים החל מינואר 2027, והתחייבות בסך 20,000 שקל להימנע מעבירות מס במשך שנתיים. החברה, שאינה פעילה, נקנסה ב־1,000 שקל. ההחלטה אינה מבטלת את ההרשעה או את החומרה שייחס בית המשפט למעשי המרמה, אלא מבטאת חריגה נקודתית מהעונש ההולם שנקבע בשל המצב הרפואי והנסיבות המצטברות.

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.