האם התלוננה כי אביו של בנה בן התשע פגע בו מינית וביקשה לצמצם את מפגשיהם. האב, שנאבק לחידוש הקשר, ביקש להעביר את מרכז חייו של הילד לביתו ואף להגביל את מפגשיו עם האם לפיקוח. אחרי חוות דעת פסיכולוגית קשה במיוחד על התנהלות האם ובן זוגה, בית המשפט לענייני משפחה בקריות הורה להרחיב מיד את זמני השהות עם האב. השופטת ליאת דהן חיון קבעה כי הילד נתון לניכור פסיכולוגי הפוגע במצבו הנפשי והגופני, ואימצה את מסקנות המומחה ששלל את החשד לפגיעה מינית מצד האב. עם זאת, ההחלטה זמנית, והילד לא הועבר למשמורת מלאה של האב, לא נקבעו כעת זמני שהות שווים ולא הוטל פיקוח על מפגשיו עם האם.
ההחלטה, שניתנה ב-3 בנובמבר 2026, חושפת את הפער בין התמונה שהצטיירה לכאורה סביב האב בתחילת הסכסוך לבין הממצאים שהתגבשו לאחר חודשים של התערבות מקצועית. לפי ההחלטה, תחילה הוגבל הקשר בעקבות תלונת האם במשטרה. במקביל לתביעת האב לאכיפת זמני השהות שנקבעו בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין ולהרחבתם, הגישה האם תביעה נפרדת לצמצום השהות בשל החשד שהעלתה. חקירת המשטרה שנפתחה ביולי 2025 נסגרה, ועל פי ההחלטה נמסרה לאב על כך הודעה רשמית ב-11 באוגוסט 2026. סגירת החקירה היא עובדה נפרדת מחוות דעת המומחה, וגם אינה הכרעה שיפוטית פלילית, אך השופטת ראתה בה חיזוק למסקנה המקצועית בעניינו של האב.
העימות בין ההורים התנהל בשעה שהקשר בין האב לבנו נפגע עד כדי צורך במינוי מומחה מטעם בית המשפט. יחידת הסיוע המליצה בנובמבר 2025 על תסקיר של עובדת סוציאלית לסדרי דין, ובדצמבר מונה בהסכמת הצדדים פסיכולוג קליני לצורך הערכה בלתי תלויה של הדינמיקה המשפחתית, בניית תכנית טיפולית והמלצה על קשר יציב. בנובמבר נקבעו מפגשים עם האב בימי שני, רביעי ושבת בלי לינה, תוך איסור על נוכחות בני משפחת האם באיסוף ועל נשיאת שעון חכם אצל האב. בפברואר 2026 הורחבה השהות כך שתכלול לינה בימי שני, ובית המשפט אסר גם על ציוד הילד בשעון מעקב או הקלטה.
כבר בתחילת התהליך התריע המומחה כי חידוש המפגשים אינו מעיד שהניכור נעלם. בדיווח מפברואר תוארו מאפיינים מובהקים של ניכור הורי, בצד חשש שבלי ליווי מקצועי תתחדש הפגיעה בקשר. הוא המליץ על עבודה מערכתית לאורך שלושה עד שישה חודשים עם הילד, שני ההורים ובן זוגה של האם, לרבות הדרכת הורים במעברים בין הבתים. בדיווח אחר ציין כי שיתוף הפעולה של האם ובן זוגה היה, להערכתו, פורמלי ולמראית עין, וכי האם סירבה לפגישה משותפת בטענה שאין ביכולתה לשאת בעלות. בעיני המומחה, האחריות לתיקון הנזק הרגשי אינה יכולה להישאר עניין הצהרתי בלבד.
בהמשך תיאר המומחה תמונה חריפה יותר. בדיווח מאפריל התרשם שהילד נתון בחרדה עמוקה ומתמשכת, המתבטאת גם באנקופרזיס, בריחת צואה. להערכתו היה לתופעה מקור רגשי משמעותי, ולכן ביקש בירור מקיף של גורמי החרדה והמליץ על אבחון רב-מערכתי, לצד הפניה למרפאה ייעודית לקושי הגופני והרגשי. בדיווח ביוני קישר בין המצוקה לבין דפוסי ניכור, ופירט כי הילד נדרש כביכול לפצל בין רגשותיו כדי לשמור על נאמנות לסביבת האם. התיאור הזה הוא התרשמות מקצועית המובאת בהחלטה, ולא קביעה רפואית עצמאית של בית המשפט בדבר כל גורם אפשרי לתופעה.
אחת הנקודות החמורות בדיווחי המומחה נגעה למעורבות בן זוגה של האם. הילד מכנה אותו „אבא”, והמומחה ייחס לו השפעה דרמטית על סרבנות הקשר עם האב הביולוגי. לפי הדיווח, ניסיון לקיים מפגש טיפולי עם האם ובן זוגה נתקל בהתנגדות משפטית חריפה. עוד תוארה הקלטה חשאית של מפגשים טיפוליים בידי האם והתקנת אמצעי מעקב וציתות בטלפון של הילד. האב טען שאף לאחר שנדרשה הסרת תוכנת המעקב הותקן יישום חלופי, ושבן הזוג העניק לבית האב כינוי גנאי. השופטת לא הסתפקה בהבאת הטענות: היא ציינה בהחלטתה כי השימוש הפסול בטכנולוגיית מעקב וכינוי הגנאי מעידים על מסכת הסתה קשה נגד האב.
חוות הדעת המקיפה מ-22 ביוני הציבה בלב הניתוח דווקא את האופן שבו הילד מתנהג כשהוא רחוק מהשפעת הסכסוך. המומחה זיהה פער דרמטי בין הסירוב הראשוני למפגשים ובין גילויי חום וקרבה כלפי האב כאשר השניים נפגשים. הוא תיאר פעילויות משותפות, ובהן סדנת קומיקס, ביקור במוזיאון האשליות וחידוש קשר עם המשפחה המורחבת. בבית האב ובת זוגו, כך לפי חוות הדעת, נשמרה ההבחנה הברורה שלילד יש אמא אחת בלבד. בניגוד לכך, המומחה סבר שבבית האם נבנה נרטיב משפחתי שבו בן הזוג מוצג כתחליף לאב. זהו רכיב מרכזי בתמונה החיובית שעלתה על ההורות של האב: לא רק שמפגשיו עם הילד היו מיטיבים, אלא שסביבתו גם כיבדה את מקומה של האם בחייו.
לצד השיפור לא התעלם המומחה מסימני המצוקה שנותרו. הילד סירב להתקלח או להחליף בגדים בבית האב, התקשה לאכול שם בעיקר לקראת חזרתו לאם, עסק באופן כפייתי בשעות והביט תדיר בשעון. הוא אף נמנע מלהעביר חפצים בין הבתים, ביקש שאביו ייפרד ממנו במרחק מבית הספר והתעלם ממנו בנוכחות האם. המומחה פירש התנהגויות אלה כביטוי לאיסור פנימי על הילד להרגיש בבית אצל אביו, מתוך חרדה להיתפס כמי שאינו נאמן לאמו. מנגד, בחברת האב לבדו תועדו שמחה, נינוחות וחיבה. המומחה שלל בחוות דעתו את החשד לפגיעה מינית מצד האב, בהסתמך על הערכתו הקלינית, התצפיות והמאפיינים שתיאר.
האב ביקש שבית המשפט יסיק מן החומר מסקנה מרחיקת לכת. לטענתו, האם פעלה באופן שיטתי ומכוון לחבל ביחסיו עם בנו, הכפיפה אותו לחקירות מוקלטות ולבדיקות פסולות וניסתה להפוך את האב לדמות מאיימת. הוא קשר בין המעקב אחר הילד לבין החרפת המצוקה הגופנית, וטען שהאם ביקשה לפסול את המומחה לאחר שהתברר כי חוות הדעת מצביעה על ניכור ותומכת בהרחבת הלינות. גם טענות האם בעניין עלויות הטיפול וההתנהלות המקצועית נדחו בתגובתו; לדבריו הוא עצמו שילם עבור מפגש ההערכה של בת זוגו ואילו האם עיכבה תשלומים. אלה טענות האב, ולא כולן נקבעו כממצאים עצמאיים. הוא דרש את העברת הילד לביתו באופן מיידי עד לבדיקת מסוגלות הורית של האם ובן זוגה, ולחלופין חלוקה שווה של זמני השהות. בתביעה המקורית ביקש גם שמפגשי האם עם הילד יתקיימו בפיקוח.
האם הציגה עמדה הפוכה. היא הכחישה בתוקף כי היא או בן זוגה נוקטים ניכור הורי או התעללות, וטענה שהילד סובל מקשיים רגשיים והתנהגותיים המחריפים לקראת מפגשיו עם האב ולאחריהם. לשיטתה, הרחבת השהות באופן כפוי וללא הכנה טיפולית עלולה ליצור פגיעה מחודשת ולהעמיק את הסכסוך. היא ביקשה להמתין להערכה מקצועית נוספת ולתסקיר עובדת סוציאלית, שטרם הוגש, ותמכה במינוי אנשי טיפול ואבחון ניטרליים. כמו כן ביקשה להתחיל ללא דיחוי טיפול רגשי באמצעות קופת החולים, כדי להקל את העלות. לדבריה, היא נכונה לשתף פעולה עם כל מתווה טיפולי שייקבע. היא אף טענה כי האב ובת זוגו מדברים בגנות משפחתה בנוכחות הילד ויוצרים בעצמם קונפליקט נאמנויות. בתגובה לבקשה לחלוקה שווה כינתה את השינוי המוצע „שינוי סדרי עולם”.
עמדתו של האפוטרופוס לדין סיפקה חיזוק בלתי תלוי לממצאים החיוביים על האב. בביקור בבית האב בנוכחות הילד ראה, לדבריו, קשר חם ואוהב, נינוחות של הילד וקשר טוב גם עם אשת האב. הילד סיפר לו על חוויות חיוביות בבית. האפוטרופוס תמך בטיפול רגשי ובאבחון פסיכודיאגנוסטי, ובהרחבת המפגשים לימי שני ורביעי עם לינה ולכל סוף שבוע שני. הוא אף המליץ לבחון חלוקה שווה לאחר 60 יום, מתוך תפיסה שהילד זקוק לשני הוריו. עם זאת הדגיש שהמשך ההתנצחות המשפטית אינו מיטיב עמו ושנדרש הסדר יציב.
השופטת אימצה את חוות הדעת ואת ההמלצות המעשיות, והדגישה את המשקל המיוחד של מומחה מטעם בית המשפט. לדבריה, חוות הדעת הייתה יסודית, התבססה על תצפיות קליניות רבות, ולא הוצגה טעות של ממש המצדיקה סטייה ממנה. היא קבעה כי קיימת „הוכחה קלינית מובהקת לקיומו של ניכור פסיכולוגי”, הניזון מתהליך ממושך שהאם ובן זוגה מובילים. ביחס להשלכות על הילד כתבה כי „בשל התנהלות האם מצבו הרגשי של הקטין נפגע אנושות”. אלה אינן רק האשמות של האב: בית המשפט נתן לממצאים משקל ישיר בהחלטתו הזמנית.
הביקורת השיפוטית החריפה נמשכה גם במענה לדרישת האם להמתין לתסקיר. השופטת קבעה שהותרת המצב הקיים תחת השפעה פסיכולוגית קשה מצד האם פוגעת בשלומו הנפשי והגופני של הילד. היא הזהירה כי דחייה נוספת, „באמתלה של הצורך בקבלת תסקיר”, תוביל ל„המשך הפקרתו הטיפולית של הקטין”. בית המשפט הכיר בחשיבות עבודתה של עובדת סוציאלית לסדרי דין ובמעמדו המקצועי של תסקיר, אך הסביר כי בהליך דחוף ניתן לתת סעד זמני גם לפני השלמת הבירור כולו וחקירת המומחים, כאשר קיימת תשתית מקצועית מספקת. במקרה זה ליוו את המשפחה מומחה ואפוטרופוס לדין במשך חודשים, ולכן לא נמצא מקום להמתנה נוספת.
אף על פי כן, המרחק בין חומרת הדברים שנכתבו על האם לבין הסעד שניתן בפועל בולט. השופטת לא העבירה את מרכז חייו של הילד לבית האב, לא קבעה מפגשים מפוקחים עם האם ולא הורתה כעת על חלוקה שווה. היא בחרה באימוץ המתווה שהציע המומחה: שהות אצל האב בימי שני ורביעי כולל לינה, ובכל סוף שבוע שני מיום שישי בתום הלימודים ועד מוצאי שבת בשעה 19:00. ההרחבה תיכנס לתוקף לאחר שהאפוטרופוס לדין ייפגש עם הילד ויסביר לו את ההחלטה, מפגש שיש לקיים בתוך שבעה ימים. מאחר שכבר הייתה לינה שבועית בבית האב, השופטת סברה שאין כאן שינוי דרסטי המחייב הדרגתיות נוספת. מבחינת האם, זו תוצאה מתונה יותר מזו שהאב ביקש, אך אין פירושה שבית המשפט הקל ראש בהתנהלות שיוחסה לה.
לצד הרחבת זמני השהות השופטת שבה ואסרה על האם או מי מטעמה לשלוח את הילד לבית האב עם שעון מעקב או הקלטה, ועל האם או בני משפחתה להיות נוכחים בעת איסופו. היא קבעה שגם אם הילד אינו חש בטוב זמני השהות יתקיימו, והבהירה כיצד יפעלו ההורים אם יהיה צורך להוציאו מוקדם מהמסגרת או אם יחלה בבוקר. כך ביקשה למנוע שמחלות או נסיבות יומיומיות ישבשו פעם נוספת את הרצף שנקבע.
ההחלטה כוללת גם מסלול טיפולי מחייב: שילוב מיידי של הילד בטיפול רגשי פרטני, אבחון פסיכודיאגנוסטי מקיף ומינוי גורם להדרכה הורית שילווה את ההורים, יתאם ויפקח על שמירת האינטרסים של הילד. גורם זה יגיש עדכון בתוך 30 יום מתחילת הטיפול. עורכות הדין של הצדדים נדרשו להגיש בתוך 15 יום הודעה משותפת על המטפלים שנבחרו והמועדים שנקבעו, ונקבע כי אפשר להשתמש במסגרת ציבורית אם היא זמינה ומתאימה; אחרת יש לפנות למסגרת פרטית. כל הורה יממן את טיפוליו האישיים או טיפול דיאדי שלו עם הילד, ואילו עלות טיפוליו של הילד ומפגשים משותפים תתחלק שווה בשווה. השופטת הזהירה מפני חיוב בהוצאות אם הצדדים לא ישתפו פעולה עם ההוראות. עובדת סוציאלית לסדרי דין התבקשה להגיש דיווח בתוך 60 יום על התקדמות הטיפול.
כך נשמרת בהחלטה גם חובת טיפול ומעקב וגם האפשרות להוסיף ולבחון בהמשך את הסדרי השהות. דווקא מול הביקורת החריגה על האם, נותר הפתרון בשלב זה הרחבה משמעותית של הקשר עם האב ולא הוצאת הילד מבית האם. בית המשפט העמיד במרכז את זכותו של הילד, כלשונו, ל„קשר רציף, תקין, יציב ואוהב עם שני הוריו”. בממצאים על האב הוצג קשר חם ומיטיב, בעוד שהדפוסים המיוחסים לאם ולבן זוגה הוצגו כמקור לפגיעה קשה; אך ההכרעה שניתנה היא סעד ביניים המלווה בטיפול מקצועי, ולא פסק דין סופי על חלוקת האחריות ההורית.
תלה"מ 63389-07-25; ההליך הנוסף הנזכר בהחלטה: תלה"מ 32712-07-25.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.