לקוחות בנק לאומי שחויבו בעמלת סחר חוץ על העברת מטבע זר לצורך יבוא לשימוש עצמי יקבלו, לפי הסדר פשרה שאישר בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, החזר אישי של 85% מהפער בין העמלה שנגבתה לבין העמלה שהייתה נגבית במסלול העברה רגיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. התביעה הייצוגית נולדה מטענה שהבנק סיווג עסקאות פרטיות כעסקאות יבוא מסחריות; לאומי השיב כי אופי הפעולה הצדיק את גביית העמלה וכי לקוחות בחרו בעצמם את סיווג ההעברה. השופט אבי גורמן אישר את הפשרה לאחר שהצדדים שיפרו את ההסדר ללקוחות עבר והסירו מגבלת סכום בהעברות אישיות עתידיות של יחידים.
את ההליך יזם לקוח של הבנק שביצע העברות מטבע חוץ ללקוחות בחו״ל. לדבריו, כאשר אדם מעביר כסף לרכישת מוצר עבור עצמו, אין הצדקה אוטומטית לחייב אותו לפי פרק 7 בתעריפון הבנק, המיועד גם ליבוא ולסחר חוץ, במקום לפי פרק 5 העוסק בהעברת מטבע חוץ. הוא ראה בסיווג ובגבייה הפרה של הוראות הדין הבנקאי, חובות גילוי, חובת זהירות וחובות שליחות. הנזק הנטען לא היה עצם האפשרות של הבנק לגבות עמלה, אלא גביית תעריף גבוה יותר עבור שירות שהלקוח טען שאינו שונה מהעברה רגילה. המבקש ביקש לנהל את המחלוקת בשם לקוחות נוספים שנפגעו לכאורה באותה דרך.
בנק לאומי התנגד לבקשת האישור. הוא טען כי הלקוח ביצע את הפעולות בעצמו באינטרנט ובחר בהן בסיווג הנוגע ליבוא טובין, לאחר שניתנה לו אפשרות לבחור במסלול אחר. לשיטת הבנק, רכישה מחו״ל והבאת המוצר לישראל היא פעולת יבוא במהותה, ולכן חיובה לפי פרק סחר החוץ בתעריפון תואם את השירות. הבנק העלה גם השגות על תום לבו של המבקש ועל כשירותו לייצג קבוצה. המבקש השיב שאין שירות נוסף ממשי המצדיק את ההפרש, ושעצם קיומה של בחירה בין שתי אפשרויות במערכת דווקא מדגיש את הדמיון בפעולת ההעברה. טענות אלה לא הוכרעו בפסק דין אחרי בירור מלא: הסיום נעשה בהסכמה שקיבלה תוקף שיפוטי.
ההליך הושפע גם מפשרות בתביעות דומות נגד בנקים אחרים. הוא החל בפני השופט יהודה קינר, ולאחר פרישתו הועבר לשופט גורמן. בהליכים מקבילים נגד בנק הפועלים והבנק הבינלאומי, הוסדרו שאלות דומות של סיווג העברות. בפשרה המקורית של לאומי הוצע החזר של 85% מהפרשי העמלות בתוספת הצמדה וריבית, בעוד שבהסדרים המקבילים הוחזרו מלוא ההפרשים הנומינליים ללא תוספת כזו. הצדדים הציגו חישובים ולפיהם תוספת ההצמדה והריבית עשויה להניב לקבוצת לקוחות לאומי סכום גבוה יותר מן ההשבה הנומינלית המלאה. זהו שיקול בפשרה, ולא קביעה שכל לקוח בנפרד יקבל בהכרח יותר.
הפער הנומינלי המצטבר בעמלות הוערך על בסיס נתוני הבנק בכ־635 אלף דולר ביולי 2024. התקופה הרלוונטית להסדר מתחילה ב־13 בינואר 2014, שבע שנים לפני הגשת בקשת האישור, ונמשכת עד ליישום ההתחייבויות לעתיד. לצורך חישוב ההשבה על העבר הוסכם על קריטריונים עקיפים שיאפשרו להבחין בין יבוא לשימוש עצמי לבין פעילות מסחרית גם כשאין בידי הבנק הצהרות מקוריות של לקוחות: ההחזר יחול על עסקאות במספר ובסכום מוגבלים, עד שבע העברות שכל אחת מהן אינה עולה על 20,000 דולר. לקוחות שעברו סף זה עשויים להיכלל בהגדרת הקבוצה אך לא לקבל החזר. בית המשפט הכיר בקושי, והבהיר כי מדובר בחלק ממחיר הפשרה, שאינו אידיאלי אך סביר בהתחשב בסיכון של המשך ההליך.
הנוסח המקורי עורר התנגדויות. מתנגדים טענו שאין בסיס להנחה שכל מי שביצע יותר משבע העברות או עסקה יקרה ביצע יבוא מסחרי. הם גם השיגו על כך שכסף של לקוחות שסגרו את חשבונותיהם יועבר כולו לקרן ולא ישולם לאנשים עצמם, אף שהבנק מחזיק בפרטיהם. עמדת היועצת המשפטית לממשלה, שגובשה עם בנק ישראל, העלתה ביקורת על סיווג העמלות לפי סכום ומטרת העסקה במקום לפי השירות הניתן בפועל, והצביעה על קשיים במתווה לעתיד. בדיון בבית המשפט הודגשו שני נושאים שהצריכו תיקון: אפשרות ליחידים להעביר סכום גבוה עבור יבוא אישי בלי לשלם תעריף סחר חוץ, והשבה ישירה יותר ללקוחות שכבר אינם מנהלים חשבון בבנק.
בהסדר המתוקן נקבע כי לקוח יחיד שיצהיר בזמן ביצוע העברה על יבוא לשימוש עצמי יחויב בעתיד בעמלה לפי פרק 5, גם אם סכום העסקה גבוה מ־20,000 דולר. זו הרחבה משמעותית בהשוואה להצעה המקורית. לגבי חשבון של עסק קטן נותרה תקרת 20,000 דולר לעסקת יבוא לשימוש עצמי, והשופט הסביר שההבחנה בין יבוא אישי למסחרי פחות חדה כאשר הפעילות נעשית במסגרת עסק. לצד האישור, בית המשפט לא קבע שהפיקוח על תעריפי הבנקים הגיע לסיומו: הוא הבהיר שסמכות המאסדר להתערב בתעריפים, בהתאם לשירות ועלותו, נשמרת. לפיכך אין לקרוא את פסק הדין כהכרעה כללית שכל עמלת יבוא הקבועה כיום בתעריפון מוצדקת בכל נסיבה.
גם מנגנון ההחזרים ללקוחות עבר תוקן. לקוחות בעלי חשבון פעיל יזוכו בחשבון, בשני שלבים לפי התקופה והשלמת ההתחייבויות לעתיד. לקוח שאין לו חשבון פעיל ושזכאותו עולה על 50 שקל אמור לקבל המחאה לפי כתובתו הרשומה בבנק, המוגבלת למוטב בלבד ותקפה ל־90 ימים. רק במקרים שבהם ההשבה הישירה אינה מעשית, כמו סכומים שאינם עולים על 50 שקל, המחאות שלא נפדו וקטגוריות מסוימות של חשבונות סגורים, יועבר הכסף לקרן לחלוקת כספי תובענות ייצוגיות. השופט תיאר זאת כ"מנגנון אקטיבי להשבה ישירה לחלק גדול יותר מהלקוחות", במקום ההעברה הגורפת לקרן שנכללה בנוסח הראשון. הוא גם הורה לסמן על מסמך הזיכוי במפורש שמדובר בפיצוי מכוח הפשרה הייצוגית.
השופט מצא כי בקשת האישור עוררה שאלות משותפות ויש לה "סיכוי של ממש" להתקבל, אך לא הפך את עמדת המבקש לקביעה שהבנק הפר את הדין. הוא בחן את הסדר הפשרה לפי התועלת לקבוצה וסיכוני ניהול המשפט, תיאר אותו במילים: ״ראוי, הוגן וסביר״, וכתב שהגרסה המתוקנת "טוב יותר מהסדר הפשרה המקורי" במבט לעבר ולעתיד. בה בעת הוא לא קיבל את כל ביקורות המתנגדים. בין היתר הוא קבע כי הקריטריונים הרטרואקטיביים אמנם משאירים לקוחות מסוימים בלי פיצוי, אך הם פשרה סבירה נוכח היעדר נתוני אמת על מטרת כל העברה ותקדימים שנבחנו בהליכים המקבילים.
הצדדים המליצו על גמול למבקש בשיעור 3% מסכום ההשבה בפועל ועל שכר טרחה לבא כוחו בשיעור 22%, בתוספת מע״מ, ובית המשפט אישר את השיעורים. עם זאת, הוא שינה את פריסת התשלום: במקום תשלום מרבית שכר הטרחה בשלב מוקדם, רק 60% ישולמו תחילה, ו־40% יותנו בדיווח סופי מאומת בתצהיר על ביצוע כלל התחייבויות הבנק. השופט הסביר כי הדרך הזאת "תבטיח טוב יותר פיקוח על ביצוע ההסדר". הוא דחה בקשה לפטור את הבנק מהמחצית השנייה של אגרת ההליך, וקיבל את הבקשה שלא למנות בודק חיצוני משום שהנתונים פשוטים יחסית והמתווה נסמך על הליכים מקבילים.
לבסוף ניתן תוקף של פסק דין לפשרה המתוקנת, בכפוף להוראות הפיקוח, הפרסום והדיווח. הודעה על ההסדר תפורסם בשני עיתונים יומיים, והבנק ימסור לבית המשפט דיווחים על ביצועו. ההסדר יוצר מעשה בית דין ביחס לעילות התובענה עבור חברי הקבוצה, גם אם לא כל אחד מהם יקבל החזר אישי. התוצאה המעשית היא שילוב של החזר בגין גביית עבר לפי מנגנון מוסכם, ניסיון טוב יותר להגיע ללקוחות שעזבו את הבנק, ושינוי בדרך שבה יסווגו העברות עתידיות לשימוש עצמי.
ת״צ 24799-01-21
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.