צוואה שהורישה את מלוא רכושה של אישה לאדם שאינו בן משפחתה, והותירה את בעלה מחוץ לירושה, נפסלה לאחר שבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו קבע ממצאים קשים של תרמית והשפעה בלתי הוגנת. השופטת אסתר ז'יטניצקי רקובר דחתה את בקשת הנהנה לקיים את הצוואה, הורתה שהבעל יירש את מלוא עיזבון אשתו, וחייבה את הנהנה לשלם לו 250 אלף שקל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. השופטת הורתה גם להעביר את פסק הדין לאפוטרופוס הכללי ולמשטרת ישראל. זהו פסק דין בהליך ירושה, ולא הכרעה פלילית.
המנוחה ובעלה היו נשואים במשך 42 שנים ולא היו להם ילדים. בשנת 2015 נערכה צוואה שבה הורישה האישה את כל רכושה לאדם שהכיר את בני הזוג בשנים שקדמו לכך. לפי פסק הדין, הצוואה נערכה תחילה בפני עדים בספטמבר 2015 ונחתמה שוב בפני נוטריון בנובמבר של אותה שנה. לאחר מות האישה ביולי 2021 הגיש הנהנה בקשה לקיום הצוואה, ואילו הבעל התנגד ודרש צו ירושה על פי דין.
הבעל טען שאותו אדם שידל את המנוחה "בדרכי כחש ומרמה" וחדר בהדרגה לחייהם של בני הזוג בתקופה שבה נזקקו לעזרה, ניצל את האמון שניתן בו ואת מצבה הבריאותי של המנוחה, וגרם לה להוריש לו את כל רכושה. לטענתו, הנהנה ובני משפחתו הציגו עצמם כמי שבאים לסייע, אך פעלו להעברת כספים ונכסים לטובתם. המבקש הכחיש את הטענות וטען שהמנוחה ראתה בו מעין בן שלא היה לה, שהיחסים היו קרובים ומתמשכים ושהצוואה ביטאה את רצונה החופשי.
הדיון המשפטי לא הסתכם בשאלה אם המנוחה הייתה זכאית לבחור יורש כרצונה. בית המשפט בחן את מערכת היחסים שקדמה לחתימה, את המצב הפיזי והאישי של המנוחה, את תלותה במי שסבבו אותה, את הכספים שהועברו ואת השתלשלות עריכת המסמכים. השופטת הדגישה כי נסיבות המקרה מלמדות על ממצאים "מעבר להשפעה בלתי הוגנת", וקבעה כי מדובר במעשים הנגועים בתרמית ובהטעיה.
לפי העובדות שנקבעו, ראשית ההיכרות בין המבקש לבין בני הזוג הייתה קשורה לעבודת בנות משפחתו בבית אבות שבו שהתה אמה של המנוחה. עם הזמן התרחב הקשר לכדי סיוע ושירותים שונים. הבעל מסר גרסה שלפיה המבקש דרש וקיבל סכומי כסף גבוהים עבור עבודות ושירותים, והמבקש מצדו טען כי פעל לטובת בני הזוג וכי העברת הכספים הייתה מוצדקת. בית המשפט שמע עדים, בחן מסמכים ועסק בפערים בין גרסאות המעורבים.
אחת המחלוקות הכספיות עסקה בשיפוץ דירתם של בני הזוג. הבעל טען כי המבקש קיבל מהם 500 אלף שקל עבור עבודות ששוויין נמוך בהרבה, והצביע על היעדר קבלות או חשבוניות. המבקש, מנגד, תיאר את עצמו כמי שסייע לבני הזוג לארגן עבודות באמצעות בעלי מקצוע אחרים, ולא כמי שביצע את השיפוץ בעצמו. בית המשפט בחן את הפער בין הגרסאות בתוך תמונת היחסים הרחבה. עצם העלאת הטענה על סכום הכסף אינה קביעה שיפוטית שכל הסכום נגזל, ולכן יש להבחין בינה לבין ממצאי התרמית שנקבעו ביחס לצוואה.
אחד הנושאים המרכזיים שנבדקו היה מידת עצמאותה של המנוחה בעת עריכת הצוואה ומי היה מעורב בתהליך. בית המשפט בחן את עדויות הנוגעים לעריכת הצוואה ולחתימה הנוטריונית, את נסיבות הגעת המנוחה לחתימה ואת האפשרות שהמסמכים הוכנו בהשפעת המבקש. מן ההכרעה עולה ביקורת מפורשת על חלק מן העדויות ועל הימנעות מהבאת עדים רלוונטיים, שבית המשפט ראה בה גורם הפועל לחובת המבקש.
לדרך שבה התפתח הקשר עם בני הזוג היה משקל בבחינת מידת התלות וההשפעה. הקשר נוצר סביב בית האבות שבו שהתה אמה של המנוחה, ושבו עבדו בנות משפחה של המבקש; לימים הורחב לסיוע ולמגעים בענייני הבית והרכוש. המתנגד הציג זאת כתהליך של רכישת אמון ולאחר מכן ניצולו, ואילו המבקש תיאר מערכת יחסים קרובה של עזרה ואכפתיות. השופטת בחנה את הטענות האלה לצד העדים והמסמכים, במקום להניח שמעצם קיומו של קשר עם אדם מחוץ למשפחה נובע בהכרח פגם בצוואה.
השופטת בחנה גם את תוכן הצוואה עצמו. לא רק שהאישה הורישה את כל הרכוש לאדם זר והדירה ממנו את בעלה שחי עמה עשרות שנים, אלא שבצוואה נכללה הוראה שלפיה הבעל לא יוכל להמשיך להתגורר בדירת המגורים לאחר מותה. בית המשפט ראה בנתונים הללו, לצד יתר הנסיבות שהוכחו, בסיס משמעותי למסקנה בדבר השפעה בלתי הוגנת ותרמית, ודחה את הניסיון להציג את הצוואה כתוצר של בחירה חופשית בלתי מושפעת.
השופטת קבעה שנסיבות החתימה, היחסים הכלכליים וההתנהלות לאורך התקופה מלמדים על מעשי תחבולה חמורים. במסגרת ההכרעה ציינה כי "הצוואה דנא וכן הצוואה הנוטריונית" הן תוצאה של מעשה תרמית ותחבולה. היא סברה כי בנסיבות המקרה היה על המבקש להראות שלא הייתה השפעה בלתי הוגנת, אך הוא לא עמד בכך, בעוד שהבעל הציג ראיות מעבר לנדרש להוכחת טענותיו.
בהכרעה ניתן משקל לא רק למה שנכתב בצוואה אלא גם לאופן שבו נערכה ולתוצאה שנועדה ליצור. השופטת לא הסתפקה בדחיית טענות הצד הזוכה בצוואה, אלא קבעה ממצאים פוזיטיביים על פגיעה ברצונה החופשי של המנוחה ועל מעשי תרמית. עם זאת, אין לבלבל בין ממצאים אלה בהליך האזרחי לבין הרשעה בעבירה פלילית, שאינה חלק מפסק הדין.
במסגרת בחינת הראיות התייחסה השופטת גם למי שערכו את הצוואה ולמי שהיו אמורים להעיד על נסיבות עריכתה. ביחס לאחת מעדות הצוואה שהופיעה בבית המשפט נקבע שעדותה הייתה מגמתית ובלתי אמינה. עדים אחרים לא התייצבו לחקירה על אף הוראות בית המשפט, וההימנעות מהבאתם נזקפה לחובת מבקש קיום הצוואה. בכך לא הסתפקה השופטת בהשוואת גרסאותיהם של הבעל והנהנה אלא בחנה את מקורותיה החיצוניים של הצוואה ואת הדרך שבה נוצרה.
הקשיים בעדויות על נסיבות החתימה קיבלו חשיבות מיוחדת מפני שנערכו שני מסמכי חתימה במועדים שונים בשנת 2015. הצוואה הראשונה נחתמה בפני עדים, והמסמך נחתם בהמשך גם בפני נוטריון. מבחינת בית המשפט, עצם הצגת המסמכים בחתימות פורמליות לא פתרה את השאלה כיצד התקבלה ההחלטה להוריש לאדם שאינו בן משפחה את מלוא הרכוש. השופטת בחנה גם מה אפשר ללמוד מהתנהלות העדים ומכך שחלקם לא התייצבו למסור עדות או להיחקר.
בית המשפט נדרש גם לעדויות על עסקאות בכספים ובנכסים של בני הזוג ועל האופן שבו התנהל המבקש מול המנוחה ובעלה לאורך השנים. גרסת המבקש שלפיה מדובר בקשר מסייע ומשפחתי לא התקבלה כהסבר מספק לנסיבות החתימה ולהעברת כל הזכויות אליו. השופטת קשרה בין חומר הראיות לבין ההכרעה שלפיה צוואת המנוחה לא שיקפה רצון עצמאי וחופשי, ודחתה את בקשת הקיום.
התוצאה הייתה דחיית הבקשה לקיום הצוואה משנת 2015 ומתן צו ירושה על פי דין, שבו נקבע שהבעל יורש את מלוא העיזבון. בית המשפט הורה לבעל להגיש פסיקתה לחתימה והטיל על המבקש הוצאות בסכום של 250 אלף שקל. ההוראה להעברת פסק הדין למשטרה ניתנה לצד העברתו לאפוטרופוס הכללי, אך אינה קובעת תוצאה של חקירה פלילית. בהתאם להוראת הפרסום המפורשת של בית המשפט, הושמטו מן הכתבה כל הפרטים המזהים של הצדדים והמעורבים. ת"ע 17469-07-22, ת"ע 17704-07-22, ת"ע 17444-07-22, תמ"ש 5593-04-24.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.