אישה שהתגוררה במשך כ־15 שנה עם בעלה ושלושת ילדיהם בדירה הרשומה על שם חמיה דרשה להכיר בה כבעלת מחצית הזכויות בנכס. היא טענה שהאב העניק לבני הזוג את הדירה במתנה, כחלק מהבטחה משפחתית לתת דירה לכל אחד מילדיו. אלא שבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב דחה את התביעה: לא נמצא מסמך המקנה זכויות בדירה, ההבטחה הנטענת לא הוכחה גם בעל פה, ואפילו במסמכים שמסרה האישה בהליך משפחתי קודם נכתב שהדירה שייכת לאב. השופטת אסתר ז'יטניצקי רקובר חייבה אותה בהוצאות של 12 אלף שקל, תוך התחשבות במצבה הרפואי.
עורכי הדין שלנו
התובעת נישאה לבנו של בעל הדירה באוגוסט 2009. לבני הזוג שלושה ילדים והם מצויים, לפי פסק הדין, בהליכי גירושין. האב החזיק בקרקע שעליה נבנה בניין ובו שלוש דירות שבבעלותו, והמשפחה התגוררה בדירת הגן משנת 2011. התביעה הוגשה תחילה נגד האב בלבד, ובהמשך צורף אליה גם הבעל. הסעד שהתבקש היה הצהרה כי התובעת מחזיקה במחצית הזכויות בדירה, לא רק זכות להמשיך לגור בה. עובדה זו חשובה משום שהשופטת בחנה בנפרד את שאלת מתן הדירה במתנה ואת אפשרות קיומה של רשות מגורים שאינה ניתנת לביטול.
לפי גרסת האישה, עוד קודם לנישואים הודיעו האב ובנו שהדירה שבבעלות האב בבת ים מיועדת לבן הבכור, ואילו לילדים האחרים ייבנה מתחם מגורים שבו יקבל כל אחד דירה. היא טענה שהדבר נעשה למימוש הבטחת האב לאשתו המנוחה: הילדים יקבלו את חלקם בעיזבונה בדמות דירה לכל אחד. לגרסתה, המנוחה הסכימה להעביר את עיזבונה לאב בהסתמך על אותה הבטחה. האישה סיפרה שהייתה שותפה לתכנון הדירה, עקבה עם בעלה אחר התקדמות הבנייה ובחרה חומרי גמר, מטבח, ריצוף ופרטים בגינה. לדבריה, העובדה שלא נדרש מהם לחתום על הסכם שכירות או על הסכם מתנה מותנה ביטאה את כוונת האב להעניק להם את הנכס.
האישה הוסיפה שרישום הדירה על שם האב היה, לטענתה, פיקטיבי ושהיא ובעלה תחזקו ושיפצו אותה מכספם כבעלים. היא גם ייחסה לאב ניסיונות להחתימה על הסדרי גירושין ושכירות לאחר שהחלה לפעול לפירוק הנישואים, וטענה לאיומים בפינויה עם הילדים. בסמוך להליך סיפרה שחלתה בסרטן מפושט ושהיא מקבלת טיפולים. אלה היו טענותיה והנסיבות שהציגה; בית המשפט לא קבע שהדירה ניתנה במתנה או שהאיומים הנטענים התרחשו. מצבה הבריאותי נשקל לעניין ההוצאות, אך לא יצר זכות בעלות.
האב והבעל הכחישו כי ניתנה הבטחה כלשהי להעברת הדירה, בכתב, בעל פה או במשתמע. לטענתם, בני הזוג הורשו לגור בה בחינם, כפי שהאב אפשר להם בעבר להתגורר בדירה בבת ים ואף שילם עבורם שכר דירה בראשון לציון. הם הסבירו כי העובדה שהתגוררו ללא תשלום אינה מלמדת על העברת זכויות. הם הכחישו גם את ההבטחה הנטענת לאשתו המנוחה ואת טענת האישה לשיפוצים מהותיים. לגבי מסמך גירושין שהוצע לחתימה טענו שלא הופעל עליה לחץ, ולפי כתב ההגנה המתוקן באותה עת לא נדרשה לעזוב את הדירה, בלי שהאב ויתר על האפשרות לדרוש פינוי בעתיד.
את המחלוקת הכריעה תחילה דרישת הכתב בעסקאות מקרקעין. שלוש הדירות שבבניין היו רשומות על שם האב; לאורך תקופת המגורים לא שונה הרישום ולא נרשמה הערת אזהרה לטובת בני הזוג. לפי סעיפים 7 ו־8 לחוק המקרקעין, עסקה נגמרת ברישום והתחייבות שטרם נרשמה מחייבת מסמך בכתב. גם התחייבות למתנה מחייבת כתב בהתאם לחוק המתנה. השופטת קבעה שלא הוצגה כל התחייבות כתובה של האב להעניק לבני הזוג את הדירה, ולפיכך טענת המתנה אינה יכולה להתקבל.
בית המשפט לא הסתפק בחסר המסמכי. השופטת בחנה גם את ההבטחה שבעל פה, שעל קיומה התעקשה האישה, ומצאה שלא הוכחה. אף שהתובעת אמרה שבני משפחה וחברים שמעו על המתנה, איש מהם לא הגיע לתמוך בדבריה בעדות. בפסק הדין נקבע: „התובעת לא הצליחה להביא ולו אדם אחד שיעיד ששמע שהדירה ניתנה במתנה לה ולבעלה.” בחקירתה התבקשה לציין שמות של מי ששמעו את ההבטחה, והסבירה שאינה רוצה לערב אחרים משום שלדבריה הם חוששים מהאב. השופטת תיארה את עדותה בעניין ההתחייבות כמתחמקת ובלתי אמינה. מנגד העיד האב בתצהירו שלא הבטיח להעביר את הנכס, ולדבריו, „מעולם לא הבטחתי” לתת דירה לבנו ולכלתו. גם אילו הוכחה הבטחה בעל פה, הדגישה השופטת, הדבר לא היה מחליף את דרישת הכתב.
נושא השיפוצים נבדק באמצעות עדות הבעל, שהיה קבלן שיפוצים. הוא תיאר כי עם הכניסה לדירה סייע יחד עם אביו ופועלים בהקמת גדר ודק, אך האב שילם עבור החומרים. כשנשאל על עבודות בתוך הבית הבהיר שהריצוף ומערכות החשמל היו גמורים. לדבריו, בהמשך שנות המגורים הוחלפו חדרי רחצה בשל נזילה. השופטת העדיפה את עדותו בעניין זה על פני גרסת האישה, וקבעה שלא הוכח שיפוץ מהותי במימונה לאורך שנות המגורים. ההבחנה לא הייתה בין דירה ששופצה לדירה שלא נגעה בה יד אדם, אלא בין עבודות תחזוקה וסיוע משפחתי לבין השקעה משמעותית המוכיחה הסתמכות על הבטחה לזכות קבועה.
עוד נבחן חוזה שכירות שנחתם בשנה הראשונה למגוריהם בדירה. האב העיד שנועד לאפשר לבני הזוג להירשם כמחזיקים בעירייה ולרשום את הילדים למסגרות החינוך, ולא להעיד על מתן הנכס במתנה. בית המשפט מצא שעדותו בעניין המגורים ללא תמורה והתמיכה הכלכלית במשפחה לא נסתרה. האב הסביר בחקירתו: „אני פשוט נתתי להם מטוב לב שלי לגור”. השופטת האמינה לו וקבעה שמעמד בני הזוג היה של בני רשות למגורים ולא של בעלי זכויות בדירה.
הייתה גם ראיה ישירה מתוך מסמכי האישה עצמה. בטופס פירוט שהגישה במסגרת הליך משפחתי קודם, תחת השאלה למי שייכת דירת המגורים, תיארה אותה ככזאת שבבעלות אבי הבעל. ובהסכם הגירושין שהוזכר בפסק הדין נקבע שהאישה תחפש מקום מגורים אחר, והמזונות שסוכמו כללו רכיב מדור. השופטת ראתה במסמכים הללו חלק מן התמונה הראייתית הסותרת את גרסת המתנה, לצד הרישום בטאבו, היעדר מסמך התחייבות וחוסר היכולת לבסס את ההבטחה בעדים.
למרות שהתביעה התבססה רק על מתנה שהאב התחייב לתת, השופטת בחנה למעלה מן הצורך גם אם הייתה לאישה רשות מגורים בלתי הדירה. היא הדגישה במפורש שהתובעת כלל לא טענה כי היא בעלת רשות כזאת. בפסק הדין הוסבר שרשות חינם להחזיק במקרקעין יכולה להינתן בהסכמה מפורשת או בהתנהגות, אך הכרה בכך שאי אפשר לבטלה היא חריג המחייב נסיבות מיוחדות, מצג של הבעלים והסתמכות ממשית, ולעיתים שינוי מצב לרעה על יסוד המצג. שהות ממושכת בנכס, תשלומי חשבונות עירוניים ומגורים ללא שכר דירה אינם מספיקים לבדם. במקרה זה לא הוכחו התחייבות של האב לרשות לצמיתות או השקעה ושינוי מצב המצדיקים הכרה בזכות כזאת.
בסיכומיה ביקשה האישה גם פיצוי, אך השופטת קבעה שהדרישה לא הייתה חלק מהתביעה המקורית ולכן מדובר בהרחבת חזית שאין לדון בה. היא הוסיפה שגם לגופו של עניין לא נמצא בסיס לפיצוי. פסק הדין לא הורה על פינוי האישה והילדים; הוא הכריע בתביעה ההצהרתית לזכויות הבעלות וקבע שהן לא הוכחו. התביעה נדחתה, והאישה חויבה לשלם לאב ולבעל 12 אלף שקל הוצאות משפט ושכר טרחה, תוך התחשבות במצבה הרפואי. מספר התיק: תמ"ש 70105-11-24.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.