בני זוג שחיו יחד 31 שנים הצהירו בפני המוסד לביטוח לאומי כי ביתם רשום ושייך לאישה בלבד. אחרי הפרידה, כשהאיש דרש להכיר בו כבעל מחצית הזכויות בבית, ניסתה האישה להסתמך על אותה הצהרה כדי לחסום את תביעתו. בית המשפט לענייני משפחה באשדוד דחה את טענתה: השופטת הילה אוחיון גליקסמן קבעה כי הרישום וההצהרה אינם משקפים את ההסכמה בפועל בין בני הזוג, והכירה בבעלות האיש על מחצית הבית. ההכרעה התקבלה אף שהשניים ניהלו חשבונות בנק נפרדים ושמרו על הפרדה רכושית בתחומים אחרים.
הצדדים, שניהם בגמלאות, היו ידועים בציבור בשנים 1992 עד 2023. האיש פנסיונר של משרד החינוך והאישה עוסקת בפסיכותרפיה. לא היו להם ילדים משותפים, ולכל אחד ילדים בוגרים מקשר קודם. בשנת 2000 רכשו דירה באשקלון בכ־600 אלף שקל, ושניהם נרשמו כבעליה. בשנת 2007 נמכרה הדירה תמורת 780 אלף שקל ובמקומה נרכש בית באשקלון תמורת 840 אלף שקל. הבית החדש נרשם על שם האישה בלבד, והמשכנתא שנלקחה לרכישת הדירה הראשונה נגררה אליו. לאחר הפרידה הגיש האיש תביעה הצהרתית להכרה במחצית זכויות הבעלות בבית.
מחלוקת מרכזית נגעה למסמך שעליו חתמו שניהם ב־4 במרץ 2020, במסגרת בקשתם להכרה כידועים בציבור במוסד לביטוח לאומי. הם הצהירו בו כי הבית רשום ושייך לאישה בלבד, כי אין ביניהם חשבונות בנק משותפים וכי הריהוט ותכולת הבית הם רכושם המשותף. האישה טענה שבחתימתו על המסמך מנוע האיש, מכוח הכלל של השתק שיפוטי, מלטעון כעת לבעלות בבית. השופטת דחתה את הטענה. היא הדגישה כי המסמך נועד להכרה במעמד הזוגי, וכי האישה הודתה שהיא מילאה אותו בכתב ידה, לרבות סעיפי הבעלות. עוד ציינה כי חלק מטענות האישה עצמה במשפט לא תאמו את ההצהרה, בין השאר ביחס לאופן חלוקת הוצאות הבית. על כן קבעה שאין במסמך הזה לבדו כדי להכריע את שאלת הזכויות.
האיש טען כי ההסכמה המקורית הייתה שהבית החדש יחליף את הדירה המשותפת ויהיה בבעלות שניהם. לדבריו, הרישום על שם האישה בלבד נעשה בעקבות ייעוץ משפטי, בשל חששות הקשורים במיסוי או בדרישות כספיות אפשריות ממערכת יחסים קודמת, מתוך הנחה שבהמשך תירשם מחצית הזכויות גם על שמו. הוא הצביע על התמורה שהתקבלה ממכירת הדירה הקודמת, על תשלומים שביצע בקשר לרכישת הבית ועל העובדה שמנובמבר 2011 עד יוני 2020 נשא לבדו בכל החזרי המשכנתא על הבית החדש.
האישה הציגה גרסה אחרת: לדבריה, הדירה הראשונה נרשמה על שם שניהם בעקבות לחץ שהפעיל עליה האיש, ורישום הבית השני על שמה נועד לתקן את המצב. היא טענה שמימנה את רכישת הנכסים ממקורות שלה, ושתשלומי המשכנתא של האיש היו למעשה השתתפות בהוצאות מגוריו, מעין דמי שכירות מופחתים. היא הוסיפה שהשניים נמנעו במכוון משיתוף בנכסים ובחשבונות. השופטת לא קיבלה את הגרסה בדבר תיקון הרישום, ומצאה סתירות וחוסרים בהסברי האישה ביחס למקורות המימון ולנסיבות הרישום.
בית המשפט בחן את המימון בפועל. נמצאו תשלומים מחשבונו של האיש למנהל או לרשות מקרקעי ישראל בסמוך למכירת הדירה הראשונה ורכישת הבית. השופטת בחנה גם את טענות האישה על חשבונות בבנק ירושלים ובבנק יהב ועל מקורות כספיים אחרים, וציינה כי מסמכים בנקאיים מסוימים לא הוצגו. לעומת זאת, נשיאת האיש במלוא תשלומי המשכנתא משנת 2011 עד פירעונה בשנת 2020 הייתה מוסכמת. עם זאת, השופטת לא קיבלה את כל טענות האיש: בין השאר, לא הוכח שהשקיע מכספו בשיפוץ הבית באופן שטען, ונבחנו גם הלוואות שהעמיד לאישה ושנפרעו לו.
משקל מיוחד ניתן לצוואות הדדיות שערכו בני הזוג בשנת 2012. בצוואת האישה נקבע שלאחר מותה תועבר מחצית התמורה ממכירת הבית לאיש, ואם לא יהיה בחיים, לילדיו. השופטת כתבה כי הצוואות "תומכות בקביעה כי רישום הבעלות בבית בב' אינו משקף את הסכמת הצדדים ביחס לזכויות הבעלות בנכס". בשנת 2013 ביקש האיש שהאישה תחתום על הסכם להעברת מחצית הזכויות אליו במתנה; היא סירבה. השופטת הסבירה כי סירוב זה אינו סותר את האפשרות שכבר הייתה ביניהם הסכמה לבעלות משותפת. נקבע גם ששינוי הצוואה בידי האישה בשנת 2019 בלי ליידע את האיש חיזק את גרסתו ביחס להסכמה המקורית.
בדיון המשפטי הבחינה השופטת בין ההלכה בדבר שיתוף ספציפי בנכסים חיצוניים של בני זוג נשואים, שאותה לא מצאה רלוונטית למקרה, לבין הלכת השיתוף החלה על ידועים בציבור והאפשרות לקיומה של נאמנות משתמעת. ביחס לנאמנות ציינה כי למרות המשקל הרב של רישום הבעלות במקרקעין, אפשר ללמוד מהתנהגות הצדדים שהזכויות המהותיות שונות מהרישום הפורמלי. השופטת הסיקה ממקורות המימון, מן המשכנתא, מן הצוואות ומנסיבות הרישום שהבית נרשם על שם האישה בנאמנות גם עבור האיש. היא הגיעה למסקנה דומה גם בבחינת כוונת השיתוף בנכס המגורים המסוים, בלי לקבוע שההפרדה הרכושית של בני הזוג בכל יתר הנכסים התבטלה.
בפסק הדין נכתב כי "עלה בידי האיש להוכיח קיומם של יחסי נאמנות משתמעת וכן כוונת שיתוף ביחס למחצית הזכויות בבית בב'". השופטת הוסיפה שסירוב האישה כיום להעביר את מחצית הזכויות מנוגד להסכמת הצדדים, כפי שנלמדה מן הראיות, וכרוך בחוסר תום לב וחוסר הגינות כלפי האיש. בהתאם לכך ניתן סעד הצהרתי שלפיו האיש הוא בעל 50% מהזכויות בבית. האישה חויבה לשלם לו הוצאות בסך 15 אלף שקל, סכום שהופחת בשל התנהלות דיונית לקויה של שני הצדדים במהלך המשפט.
תלה"מ 4895-05-24.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.