בני זוג שביניהם התנהלו הליכים על רקע אלימות במשפחה הגיעו לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים עם שלוש מחלוקות כספיות: מי בעל הזכויות בדירה שהבעל רכש לפני נישואיהם, האם האישה זכאית ל־70% מהרכוש שנצבר, ומי ישלם חוב של מאות אלפי שקלים למטפלת שאליה פנו כדי להתמודד עם קשיים בחיי הנישואין. השופט משה בראון דחה את דרישת האישה למחצית הדירה ולחלוקת רכוש לא שוויונית, אך קבע שהבעל יישא ב־80% מהחוב למטפלת, משום שהטיפול נועד להתמודד עם אלימותו. האישה תישא ב־20% הנותרים.
עורכי הדין שלנו
בני הזוג נישאו בנובמבר 2016 ולהם בן אחד. בשנת הנישואים הראשונה התגוררו בדירה שרכש הבעל עוד במרץ אותה שנה, לפני שהכיר את האישה, ובהמשך עברו להתגורר בשכירות באזור ירושלים. בפברואר 2023 עזבה האישה עם הילד למקלט לנשים נפגעות אלימות. היום הזה הוסכם כמועד הקרע לצורך איזון המשאבים. האישה ביקשה לקבוע שבמסגרת חייהם המשותפים נוצר שיתוף גם בדירה שהבעל הביא לנישואין, ובנוסף ביקשה חלוקה לא שווה של הזכויות שנצברו בתקופת הנישואים בשל הטענות לאלימות והשלכותיה הכלכליות. הבעל התנגד לשני הסעדים.
הדירה נרכשה במחיר של 1.15 מיליון שקל ונרשמה על שם הבעל. לפי פסק הדין, למימון הרכישה שימשו הון עצמי שלו בסך 200 אלף שקל, סיוע והלוואה מהוריו ומשכנתה על שמו בסך 650 אלף שקל. עם הנישואים צורפה האישה לחשבון הבנק הקיים שלו, שממנו שולמו תשלומי המשכנתה והחזרי הלוואה משפחתית. עובדה זו הייתה מרכזית בטענת האישה: היא הצביעה על תשלומים שיצאו מהחשבון המשותף, על חודשים שבהם הבעל לא עבד ועל כספים שהעבירה לחשבון לצורך כיסוי התחייבויות הבית.
התובעת טענה שכניסתה לדירה לוותה בהשקעה משמעותית: הוריה השתתפו בבדיקת הנכס, קבלן הקשור למשפחתה ביצע שיפוץ בהנחה, ואחיותיה סייעו להכין את הבית למגורים. היא ייחסה חשיבות גם למעורבות אביה במחזור המשכנתה ובקידום פרויקט תמ"א 38 בבניין. לדבריה, השתתפה עם הבעל בהשכרת הדירה כאשר עברו לירושלים, ודמי השכירות נכנסו לחשבון ששימש את בני הזוג. היא הסבירה שהסתמכה על המצגים של הבעל כי מדובר בביתם המשותף, ושלא נכרת ביניהם הסכם ממון המחריג את הדירה.
הבעל טען מנגד כי הדירה היא נכס חיצוני שלו: היא נרכשה לפני הנישואים וההיכרות, והוא לבדו נטל את המשכנתה ומימן את עיקר ההחזרים משכרו. משך המגורים המשותפים בה היה כשנה וחצי בלבד. בפסק הדין תואר גם נתון מקביל שלא הופיע בגרסת הכתבה הקודמת: לאישה עצמה הייתה דירת השקעה שרכשה בתקופת האירוסין, וששוויה הוערך בכ־450 אלף שקל. המשכנתה בגינה נלקחה על שם שני בני הזוג, אך החזריה שולמו מחשבונה הפרטי של האישה. הבעל לא טען לזכויות בדירה הזאת וראה בה רכושה הנפרד. בית המשפט בחן את ההתנהלות הכלכלית לגבי שני הנכסים, ולא רק את עצם השימוש בחשבון משותף ביחס לדירת הבעל.
השופט הסביר כי סעיף 5 לחוק יחסי ממון מחריג, ככלל, מאיזון המשאבים רכוש שהיה שייך לבן זוג לפני הנישואים. עם זאת, הפסיקה מאפשרת להכיר בשיתוף ספציפי בנכס כזה אם הוכח „דבר מה נוסף” המעיד על כוונת שיתוף: למשל השקעה מהותית בנכס, מצגים והבטחות, מימון משותף או התנהגות המלמדת על הסכמה. כאשר מדובר בדירת מגורים, הנטל עשוי להיות קל יותר מאשר בנכסים אחרים, אך גם שם אין די בעצם הנישואים והמגורים.
ביישום המבחנים נתן בית המשפט משקל למשך הנישואים הקצר יחסית, לתקופת המגורים המוגבלת בדירה, למקורות המימון ולדרך שבה ניהלו בני הזוג את רכושם. הוא קבע שהשיפוץ שנעשה לצורך הכניסה לדירה היה מצומצם, ושפעילות אביה של האישה במימון ובתמ"א 38 הייתה עזרה משפחתית לחיי בני הזוג ולא ראיה להסכמה להקנות זכויות לבתו. אף שהתשלומים יצאו מחשבון שאליו צורפה האישה, נקבע כי עיקרם מומן מהשתכרות הבעל; במקביל החזיקה האישה בדירה משלה, שהתשלומים עליה יצאו מחשבונה הפרטי.
קושי נוסף בטענת השיתוף נבע מן התיאורים השונים של חיי הנישואים. כדי להוכיח אווירת שיתוף תיארה האישה בתצהיר ובעדות גם תקופות של הרמוניה וזמנים טובים בין אירועי האלימות. היא העידה: „התחתנו מאהבה ומה שהחזיק את הקשר זה כן אהבה ואמונה בשינוי”. אולם בהליכים אחרים ובכתבי טענות תיארה, לטענתה, אלימות שהחלה כבר סמוך לחתונה ונמשכה לאורך השנים. השופט השווה את הגרסאות וקבע שלא ניתן להסיק שברוב תקופת הנישואים התקיימה אותה אווירת שיתוף שעליה ביקשה לבסס את הזכות בדירה. מסקנתו הייתה שלא הוכחה כוונת שיתוף ספציפית, והדירה נותרה נכס חיצוני של הבעל.
המחלוקת השנייה נגעה לדרישה לקבל 70% מהזכויות הסוציאליות והרכוש שנצברו במהלך הנישואים, ולהותיר לבעל 30%. האישה טענה שהאלימות מצד הבעל פגעה ביכולתה לעבוד ובבריאותה, בין היתר בשל דלקת פרקים שלטענתה התפרצה על רקע הלחץ בחיי הנישואים. היא הצביעה גם על פערי השכר ועל כך שהפסיקה לעבוד לאחר הלידה כדי לטפל בילד. הבעל הכחיש את הקשר הסיבתי הנטען בין התנהגותו לבין מצבה הרפואי והכלכלי, וטען שלא הוצגה חוות דעת רפואית שתבסס אותו. הוא התעקש שאיזון הרכוש צריך להיות שוויוני.
בית המשפט לא הקל ראש בטענות האלימות. בפסק הדין צוין שהושמעו הקלטות שבהן הבעל צורח ומקלל, וכן הובאו עדויות על התנהגות אלימה. עם זאת, השופט הבחין בין עצם האלימות לבין התנאים להפעלת סעיף 8 לחוק יחסי ממון, המאפשר סטייה מהאיזון השוויוני בנסיבות מיוחדות. הוא הסביר שעל פי הפסיקה אין להפוך את הסעיף למנגנון ענישה או פיצוי אוטומטי בגין התנהגות פוגענית בתוך נישואים. האישה לא הציגה תיעוד רפואי הקושר את מחלת הפרקים הנטענת לאלימות, לא הוכיחה פגיעה בכושר השתכרותה שנגרמה ממנה, וגם פער ההשתכרות הגדול שטענה לו לא הוכח. השופט ציין ששני הצדדים היו בעלי השכלה עוד קודם לנישואים ושלא הוכחו הנסיבות החריגות המצדיקות חלוקה לא שווה. לכן הזכויות הסוציאליות יאוזנו בחלקים שווים עד מועד הקרע בפברואר 2023.
בשאלת החוב למטפלת הגיעה ההכרעה לתוצאה אחרת. החוב שנותר עמד, לפי טענת הבעל, על 238,200 שקל. האישה תיארה טיפול אישי ממושך של הבעל, בשיטת EMDR, שנועד לטפל בבעיות האלימות והזעם שלו, וטענה שלא ראוי לייחס לה מחצית מהחוב. היא הוסיפה שאביו של הבעל הבטיח לשאת בתשלום. הבעל טען שהטיפול נועד להציל את חיי הנישואים ושהאישה עצמה דחפה לקיומו, הייתה מעורבת בהתכתבויות עם המטפלת ואף התייחסה לחוב כמשותף. באחת ההתכתבויות שהביא הופיעו דברי האישה כי „החיים הזוגיים שלנו תלויים בזה”.
לצד הטענה שהטיפול נועד לשני הצדדים נבחנו ההתכתבויות וההקלטות על האלימות. בפסק הדין צוטטו חילופי דברים שבהם התובעת הזכירה סטירה, ניעור ופגיעה בחפצים, והבעל השיב על התנהגויותיו; ובהקלטה אחרת התייחס למעשים אלימים כלפי האישה והבן. השופט קבע כי „הטיפול אצל ד"ר ק. נעשה בשל אלימותו של הנתבע ומתוך ניסיון להביא להפסקתה.” משום כך, כאשר האישה הייתה נפגעת האלימות, אין הצדקה לדרוש ממנה לשאת במחצית מחיר הטיפול שנועד למתן אותה. מנגד, השופט הביא בחשבון את מעורבותה בטיפול, את הסכמתה לעלויות ואת העובדה שהתייחסה לחוב כמשותף. הוא דחה את טענתה שאבי הבעל התחייב לשלם משום שלא זימנה אותו להעיד.
התוצאה הייתה חלוקה של חוב הטיפול בשיעור של 80% לבעל ו־20% לאישה, בלי לקבוע שהבעל לבדו ישלם הכול. יתר הנכסים והזכויות הסוציאליות שנצברו בתקופת הנישואים יאוזנו שווה בשווה, והדירה שנרכשה לפני הנישואים לא תיכלל באיזון. כל צד יישא בהוצאותיו, משום שהתביעה התקבלה בחלקה בלבד. מספר התיק: תלה"מ 47839-07-23.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.