עובדת הוראה הפסידה בתביעה להגדלת גמלת שמירת ההיריון שלה, אך דווקא בסוף פסק הדין העלה בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב ביקורת כלפי התוצאה האפשרית של מנגנון החישוב הקבוע בחוק. בית הדין, בהרכב השופט יוסף רחמים ונציגת הציבור תמר כהן, אישר את דרך החישוב של המוסד לביטוח לאומי, שהתבססה על שכר העבודה שהתקבל בפועל בחודשים שקדמו להפסקת העבודה, ובכל זאת כתב כי "יש לתהות האם אין במנגנון זה משום קיפוח של הנשים המבוטחות". הדברים כוונו במיוחד לנשים המלמדות בחוזים קצובים שאינם כוללים את חופשת הקיץ, ומפסיקות לעבוד בשל שמירת היריון בראשית שנת הלימודים.
התובעת, עובדת הוראה בתחום הנהלת החשבונות, עבדה בכמה מסגרות לימוד באמצעות חוזי עבודה המסתיימים ומתחדשים עם שנת הלימודים. ב־20 בספטמבר 2023 היא הפסיקה לעבוד לפי המלצה רפואית לצורך שמירת היריון, ובדצמבר אותה שנה ילדה. המוסד לביטוח לאומי אישר את עצם זכאותה לגמלה מתקופת שמירת ההיריון ועד הלידה. המחלוקת המשפטית לא הייתה על הזכאות אלא על הסכום החודשי שהיה עליה לקבל.
התביעה למוסד לביטוח לאומי הוגשה באוקטובר 2023 ואושרה ימים ספורים לאחר מכן. לכן בית הדין לא נדרש להכריע מחדש אם ההיריון חייב את העובדת להפסיק לעבוד: הן ההמלצה הרפואית והן עצם הזכאות היו מוסכמות. השאלה שנותרה הייתה איזו הכנסה תיכלל בחישוב גמלה שנועדה להחליף את השכר בתקופת ההיעדרות. ההפרדה הזאת מסבירה מדוע דחיית התביעה לא שללה מן המורה את עצם הזכאות, אלא הותירה את סכום הגמלה שחישב המוסד על כנו.
בחודשים שקדמו לשמירת ההיריון עבדה התובעת אצל עיריית בני ברק ובסמינר להכשרת עובדי הוראה ויז'ניץ, וכן החלה לעבוד בסוף אוגוסט 2023 בשני מוסדות חדשים: מוסדות חנוך אור החיים בני ברק וסמינר אוהל אברהם. לטענתה, אופן חישוב הגמלה התעלם מהיקף ההעסקה שהיה צפוי לה לאחר פתיחת שנת הלימודים, והעניק משקל מוגזם לכך שבחודשי הקיץ לא הועסקה בחלק מן המסגרות.
המורה ביקשה לחשב את גמלתה על בסיס שכר משוער שאותו הייתה יכולה להשתכר בחודשי הקיץ, ולחלופין להביא בחשבון גם את הכנסתה הצפויה אצל המעסיקים החדשים. היא הסתמכה על הוראות התקנות המאפשרות בתנאים מסוימים לחשב גמלה בהתאם לשכר משוער כאשר נפגעה ההכנסה עקב הפסקת עבודה. המוסד לביטוח לאומי השיב כי "לא נפל כל פגם באופן בו חושבה גמלת שמירת ההיריון", וכי ההכנסות האמיתיות הן שקובעות, וכי בתקופות הרלוונטיות הסתיימו חוזי העבודה ולכן לא התקיימו יחסי עבודה ולא שולם שכר שאפשר לייחסו לחודשים הללו.
בית הדין, שבהרכבו השתתפה נציגת הציבור למעסיקים תמר כהן, בחן תחילה את החודשים שבהם הסתיימו החוזים הישנים לפני חופשת הקיץ וחודשו ב־1 בספטמבר. הבסיס המשפטי לחישוב הגמלה היה השכר בשלושת החודשים שלפני היציאה לשמירה, יוני, יולי ואוגוסט 2023. לפי הממצאים, בחלק מחודשי הקיץ לא עבדה התובעת כלל ולא קיבלה שכר, משום שהתקופה החוזית הסתיימה. נקבע שאין לראות בהיעדר עבודה מכוח סיום חוזה מקרה שבו משולם שכר חלקי או שנגרע שכר במסגרת יחסי עבודה קיימים.
בית הדין הסביר כי החריג הקבוע בתקנות נועד למצבים מסוימים של הפסקה זמנית בעבודה, כגון מחלה, תאונה או נסיבות דומות שבהן קיימת גריעה מן השכר. לעומת זאת, בעניינה של התובעת לא שולמה הכנסה בחודשי הקיץ משום שלא הייתה העסקה בפועל. משום כך קיבל בית הדין את עמדת הביטוח הלאומי שאין לחשב עבורה שכר משוער בגין חודשים שבהם כלל לא הועסקה.
בית הדין עמד על המתח שבין מטרת הגמלה לבין נוסחת החישוב: מבחינת מטרתה, היא אמורה לספק הכנסה בתקופה שמתחילה ביום שבו נפסקה העבודה בשל ההיריון; מבחינת החישוב, התקנות מפנות דווקא לאחור, אל ההשתכרות ברבעון שקדם לכך. ההבדל הזה חשוב לעובדות שחוזי ההעסקה שלהן מסתיימים לפני הקיץ ונפתחים מחדש עם תחילת שנת הלימודים. השכר שהיה מתקבל אילו היו ממשיכות ללמד בספטמבר אינו זהה לשכר ששולם להן בפועל בחודשים יוני עד אוגוסט.
בדיון בתקנה המאפשרת הוספת שכר משוער בחן בית הדין פסיקה קודמת של בית הדין הארצי והבחין בין היעדרות זמנית מעבודה קיימת לבין תקופה שבה לא נמשכו יחסי עבודה כלל. בתקופות של מחלה, תאונה, שביתה או היעדרות דומה עשויה להתעורר שאלה על השלמת השכר שלא שולם למרות קיומו של קשר עבודה. אולם בחודשי הקיץ שבמחלוקת לא שולמה למורה משכורת כלל מפני שהחוזה הסתיים. משום כך, לפי פרשנות בית הדין, לא ניתן היה להחיל עליה את החריג כפי שביקשה.
לגבי שני המוסדות החדשים מצא בית הדין טעם נוסף לדחייה. עובדת ההוראה החלה לעבוד בהם רק בימים האחרונים של אוגוסט 2023, ובסך הכול צברה שלושה ימי עבודה באותו חודש. לא היו יחסי עבודה קודמים באותם מוסדות בחודשים יוני ויולי, והם אינם מעסיקים שחוזה ישן עמם חודש. בהתאם לכך נקבע שההכנסה בפועל מאותם ימים יכולה להילקח בחשבון לפי הכללים, אך אין בסיס לייחס למורה שכר משוער עבור חודשים שקדמו לתחילת עבודתה שם.
גם העובדה שבשני מוסדות חדשים הספיקה התובעת להתחיל לעבוד לפני 1 בספטמבר לא שינתה את התוצאה. הצדדים הסכימו שמדובר בעבודה של ימים בודדים בסוף אוגוסט, ולא בחוזי עבודה שהיו קיימים קודם לכן והוקפאו במהלך חופשה. בית הדין הבחין בכך מן המעסיקים הקודמים שלה, שחידשו בתחילת ספטמבר חוזים שהסתיימו בקיץ. שני סוגי ההעסקה הולידו תוצאה דומה בחישוב, אך על יסוד עובדות שונות באשר למשך יחסי העבודה.
עמדת בית הדין הייתה שהתשלום שנקבע אינו תוצאה של טעות של פקיד התביעות. גם טענות שהועלו בנוגע להליכי הגשת המסמכים אינן משנות את ההכרעה: בית הדין ציין שאין צורך לדון בטענת המוסד על מועד הגשת המסמכים לאחר שדחה את התביעה על יסוד אופן החישוב. התיק הוכרע לפי העובדות המוסכמות והסיכומים הכתובים, ללא חקירה נגדית של התובעת.
אלא שהדחייה לא סיימה את הדיון הציבורי שעלה בפסק הדין. בית הדין ציין כי העסקת עובדי הוראה בחוזים לתקופה קצובה, המסתיימים בסוף שנת הלימודים ומתחדשים עם פתיחתה, היא תופעה רווחת. לעתים הם חוזרים לעבוד באותה מתכונת ובאותם תנאים, אך אינם מקבלים שכר בחופשת הקיץ. כשעובדת כזו יוצאת לשמירת היריון בספטמבר או באוקטובר, גמלתה עלולה להיות נמוכה משום שתקופת הבסיס כוללת חודשים ללא הכנסה.
בהערת הסיום הרחיב בית הדין את מבטו גם למקומות עבודה במערכת ההשכלה הגבוהה, שבהם עובדים ומרצים מועסקים לעתים בחוזים לתקופה קצובה. הוא הצביע על כך שנשים מהוות חלק גדול מכוח ההוראה ועל האפשרות שהמבנה החוזי הקיים גורם לפגיעה דווקא כשהצורך בשמירת היריון מתעורר סמוך לפתיחת שנת לימודים. ובכל זאת, בית הדין נמנע מלקבוע מנגנון חישוב חלופי בעצמו: הוא הפנה את האפשרות לשינוי אל המחוקק הראשי או מחוקק המשנה, תוך הותרת דחיית התביעה על כנה.
בית הדין הדגיש שהכרעתו "מבוססת כולה על הדין המחייב", ושאל אם ניתן לראות בהסכמה לחוזים הקצובים בחירה חופשית אמיתית של העובדות או ברירת מחדל של תנאי ההעסקה בתחום. אין זו פסיקה המבטלת את מנגנון חישוב הגמלה או מעניקה לתובעת זכאות נוספת: התביעה נדחתה, וההערה השיפוטית נותרה לצד התוצאה האופרטיבית ולא במקומה. בהתחשב באופי ההליך מתחום הביטחון הסוציאלי לא נפסקו הוצאות. ב"ל 52959-02-24.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.