תלושי השכר פוצלו לרכיבים, והנהג יקבל גמול שעות נוספות

תלושי השכר של נהג הוצגו כמורכבים משכר בסיס, פרמיה, נסיעות וכלכלה, אבל בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, בהרכב השופטת רעות אייד בזיני, נציג הציבור לעובדים יוסף דיין ונציג הציבור למעסיקים חיים גולן גוטין, קבע כי הרכיבים הללו שימשו למעשה להשלמת שכר כולל של 10,000 שקל נטו שסוכם עמו. המעסיקה, אל פאוג'ו שיווק ומסחר בע"מ, לא הוכיחה שהפרמיה נועדה לתשלום נפרד של שעות נוספות. לאחר שהנהג תבע 66,125 שקל בגין זכויות עבודה, נפסקו לזכותו 27,730 שקל ועוד 3,500 שקל הוצאות משפט ושכר טרחה. בית הדין הבהיר כי התביעה התקבלה רק בחלקה.

יש לך מקרה דומה? רוצה לשאול עורך דין ולקבל הכוונה ראשונית? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו ותוכלו לקבל מענה מעורכי הדין שבקבוצה. פרטים

הנהג עבד בחברה מדצמבר 2016 ועד סוף יולי 2017, שישה ימים בשבוע, ובמהלך התקופה שירת 17 ימים במילואים. המחלוקת המרכזית עסקה בשכר שעליו הסכימו הצדדים ובשעות העבודה שביצע. הנהג טען כי סוכם עמו "שכר גלובאלי בסך 10,000 ₪ נטו", אך החברה חילקה את הסכום לרכיבים מלאכותיים בתלושי השכר. לדבריו, הוא גם לא נזקק להחזר נסיעות משום שנאסף מביתו והוחזר אליו. החברה טענה שהתלושים שיקפו את ההסכמות וכי הוסכם על תשלום גלובלי של 3,300 שקל עבור שעות נוספות, שנרשם בטעות כפרמיה.

למחלוקת הזאת הייתה משמעות שחורגת מהכינוי שניתן לרכיב בתלוש. אם הפרמיה הייתה תשלום אמיתי ונפרד עבור שעות נוספות, כטענת החברה, היה צריך לבחון אם הוא מכסה את הגמול שהעובד זכאי לו. ואולם, הנציג מטעם החברה אישר בעדותו את הסיכום על שכר נטו כולל; מנגד, החברה לא הציגה מסמך שבו הוסבר לעובד כי מתוך הסכום המוסכם מוקצים 3,300 שקל לשעות נוספות. בית הדין מצא קושי גם בהסבר שלפיו הרישום כפרמיה היה שגיאה: לא הוכחה הסכמה נפרדת המתיישבת עם אותו הסבר.

בית הדין בחן את גרסאות הצדדים לצד המסמכים שלא הוצגו. החברה לא הביאה הודעה על תנאי עבודה שיש בה אישור להרכב השכר שטענה לו, וגם לא הוכיחה את ההסכמה לתוספת שעות נוספות גלובלית. נציג החברה אישר בעדותו כי השכר שסוכם עמד על 10,000 שקל נטו. גם רכיב הנסיעות עורר קושי: לפי הממצאים, העובד הוסע מהבית לעבודה ובחזרה, אך בתלושים הופיע תשלום נסיעות. בית הדין קבע כי רכיב זה שולם כדי להגיע לשכר המוסכם.

פיצול רכיבי השכר נבחן גם לפי ההתנהלות בחודשים השונים. רכיב הכלכלה הופיע מדי חודש בסכום קבוע אף שמספר ימי העבודה שנרשם בתלושים השתנה; הסעות העובד מביתו ובחזרה סתרו את ההסבר שלפיו קיבל החזר נסיעות לצורך הגעה עצמאית לעבודה. בית הדין ראה בצירוף הנסיבות תימוכין לכך שמדובר בהשלמה לסכום נטו שהובטח לעובד, ולא בהטבות שניתנו לו מעבר לשכר. הוא הדגיש שנטל הוכחת קיומו של סיכום שכר נטו רובץ על הטוען לו, אך לאחר שבחן את הראיות קיבל את גרסת העובד בנקודה זו.

בהתייחסו לשכר פסק בית הדין כי "יש לראות בשכר ששולם כשכר רגיל", וקבע כי לצורך חישוב הזכויות שכרו הקובע של הנהג הוא 11,167 שקל ברוטו. בפסק הדין הוזכר האיסור בחוק הגנת השכר על הכללת גמול שעות נוספות בשכר הכולל, לצד האפשרות להסדר תקין של שעות נוספות גלובליות כאשר מתקיימים התנאים שנקבעו בפסיקה. במקרה הזה לא הוכח שהתקיימו התנאים הללו, ולכן לא ניתן היה לראות בפרמיה תשלום המייתר את זכאות הנהג לגמול נוסף.

בעניין השעות הנוספות טען הנהג כי עבד בימים ראשון עד חמישי מ־7:00 עד 18:00 ובימי שישי מ־7:00 עד 12:00, ולפי חישובו היה זכאי ליותר מ־35 אלף שקל. החברה הציגה גרסה מצומצמת יותר, של סיום העבודה ב־16:30 בימי חול וב־11:00 ביום שישי, וטענה שהנהג שהה בהפסקות. היא לא הגישה לבית הדין דוחות נוכחות ואף לא נתוני איתוראן, אף שנציג החברה מסר שהמשאית הייתה מצוידת במערכת כזאת.

למרות חסרונם של רישומי העבודה, בית הדין לא קיבל את חישוב הנהג במלואו. הוא ציין שלא נוכו ממנו הפסקות ושגרסתו על שעת סיום העבודה לא הייתה עקבית. מנגד, גם לפי עדויות מטעם המעסיקה הוכח שהנהג עבד בשעות נוספות. נקבע שהוא עבד בדרך כלל עד 17:00 בימי חול ועד 11:00 בימי שישי, ובסך הכול 8.5 שעות נוספות בשבוע בשיעור של 125%. בהתאם לכך נפסקו לו 17,850 שקל ברכיב זה.

גם אופן חישוב השעות מסביר מדוע לא התקבלה הדרישה במלואה. העובד הציג חישוב של 15 שעות נוספות בשבוע, אך ההרכב הבחין בין זמן העבודה לבין הפסקות, נסיעה חזרה מן הנמל והמתנה להסעה הביתה. הוא הסתמך על מתכונת עבודה של עשר שעות ביום בימי חול, לאחר הפסקה, ועל ארבע שעות עבודה ביום שישי. לפי שבוע העבודה שהיה נהוג בתקופת ההעסקה, התוצאה הייתה שעה וחצי נוספת בכל אחד מחמשת ימי החול ועוד שעה ביום שישי. על בסיס שכר של 11,167 שקל ברוטו וערך שעה של 75 שקל בגמול של 125%, נפסק הסכום לתקופת העבודה לאחר התחשבות בימי המילואים.

הנהג ביקש גם הפרשות לפנסיה ולפיצויים בהתאם לשכר הקובע, פיצוי על אי מסירת הודעה בכתב על תנאי העסקתו ופיצוי בגין תלושי השכר. לגבי התלושים קבע בית הדין כי הם "לא שיקפו נאמנה את סיכום הצדדים", משום שפוצלו כדי להשלים את השכר. לפיכך נפסקו 3,000 שקל פיצוי בגין התלושים, 1,500 שקל בגין אי מסירת הודעה לעובד ו־5,380 שקל עבור הפרשות לפנסיה ולפיצויים.

לגבי הפנסיה הציג העובד אסמכתה לקופה פעילה עוד קודם לתחילת עבודתו, ולכן נקבע שהזכאות להפרשות חלה מתחילת ההעסקה. בית הדין חישב את ההפרשות המגיעות על יסוד השכר הקובע ותקופת העבודה, אך לא התעלם מכספים שכבר הועברו: החברה הציגה הפקדות של 2,857 שקל לפיצויים ו־2,232 שקל לגמל מעסיק. לכן החיוב הסופי הוא הפרש של 5,380 שקל ולא מלוא הסכום שביקש העובד ברכיב זה.

בטרם דן בתביעה לגופה נדרש בית הדין לטענת החברה כי יש לדחות אותה על הסף בגלל שיהוי משמעותי. החברה הדגישה שהנהג הגיש את תביעתו כשש שנים אחרי שסיים לעבוד, וטענה שנגרם לה נזק ראייתי, בין היתר עקב אירוע הצפה שבו, לדבריה, הושמדו מסמכים. הנהג השיב שהתביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ושאין לחסום את בירור זכויותיו הסוציאליות.

בית הדין לא התעלם מההמתנה הארוכה ומהקשיים האפשריים שהתעוררו בעקבותיה, אך קבע שלא הוכחה זניחת זכות התביעה, ויתור ברור מצד הנהג או שינוי מצב לרעה המצדיק לבדו את סילוקה. יחד עם זאת, לשיהוי ניתנה משמעות בהכרעה הכספית: בית הדין הורה על ריבית שקלית ממועד הגשת התביעה, ולא ממועד סיום ההעסקה.

טענת ההצפה לא התקבלה גם כהסבר ישיר להיעדר מסמכי תנאי ההעסקה. מהאסמכתאות שהציגה החברה עלה שהאירוע התרחש במחסן סחורות, ולא הוסבר כיצד הוא גרם לאובדן הודעות לעובדים או רישומי שעות. לצד זאת, בית הדין לא התעלם מהקושי שנוצר בחלוף שש שנים, והפחית את הפיצוי על אי מסירת ההודעה ל־1,500 שקל מתוך 10,000 שקל שנתבעו. כך ניכרת בפסק הדין ההבחנה בין בירור הזכויות לגופן לבין השלכת השיהוי על שיעור הפיצוי.

בסופו של דבר חויבה אל פאוג'ו שיווק ומסחר בע"מ לשלם 17,850 שקל עבור שעות נוספות, 5,380 שקל עבור הפרשות סוציאליות, 1,500 שקל בגין היעדר הודעה לעובד ו־3,000 שקל בגין התלושים, וכן 3,500 שקל הוצאות. ההכרעה ממחישה את ההבחנה שקבע בית הדין בין שכר כולל שסוכם בפועל לבין רכיבי שכר שנרשמו בתלוש מבלי שהוכחה ההסכמה הנפרדת הנטענת. סע"ש 64950-06-23.